איור לילדים בטכניקות ההדפס של פעם
השימוש ב"הדפס" בספרים, כלומר באיור, הוא בעיני הרבה יותר רלוונטי מהשימוש בהדפס בתחום האמנות החופשית.
השימוש ב"הדפס" בספרים, כלומר באיור, הוא בעיני הרבה יותר רלוונטי מהשימוש בהדפס בתחום האמנות החופשית.
בחיפושים שלי גיליתי שדווקא בתחום האיור ההומוריסטי – או במילים אחרות בקריקטורה – היו לשוודים כמה נציגים מצוינים שכדאי להכיר
על מה התבסס אותו מנגנון עלילתי, ולאן הוא התגלגל בספרים וגם בקולנוע
למרות שאביגדור המאירי, בספר חכמת הבהמות, הקדים את בורלא בכתיבה של נונסנס לילדים, עודד בעיניי הוא נסיך הנונסנס הישראלי.
ראו, אני כמחבר אליעזר והגזר, נחלץ אני לכם לעזר, ומגיש על מגש כסף מגילה-מגעילה, ומרשה לכם לנסר, לחסר, לקצר, לגהץ, לחבץ, לשפץ…
במהלך השנים התייחסתי לעבודת האיור כמעין מעבדה. וכמו במעבדה, ערכתי מדי פעם שינויים בטכניקה, ובמידת האפשר גם את בסגנון.
אנטול פראנס כמעט הקפיד שלא תהיה "עלילה" בסיפורים שלו, אלא מעין "צילום מצב", שדרכו העביר מסרים שלדעתו התאימו לילדים.
את הסיפור הזה חיבב עליי בעיקר חברי שלמה ניצן, שהיה קורא אותו באופן נפלא באוזני ילדים שרצה לשמח אותם.
אין כמעט דמות שאתם מכירים מהקריאה בספרים הקלאסיים, ובעיקר בספרים לילדים, שלא תמצאו אותה יצוקה בברונזה, ולפעמים גם בחומרים אחרים
יש איזה קו בין התרפקות על העבר רק בגלל שהוא מתקשר אצלנו עם הגעגועים לילדות, לבין ניסיון להחזיר דברים טובים, שבאופן טבעי נשכחו או יצאו ממחזור התרבות.