ומה עם השוודים? מנילס הולגרסן ועד קולינגן הנווד

בכמה מקומות יצא לי לספר שיש ספרים שאני כמעט לא קורא מההתחלה ועד הסוף, אבל לעתים קרובות אני קורא בהם כמה עמודים או איזה פרק.

ספר כזה הוא טריסטראם שנדי וגם גרגנטוא ופנטגרואל. עוד ספר כזה הוא מסע הפלאים של נילס הולגרסן עם אווזי הבר. בילדותי כל מה שידעתי על שוודיה היה מהספר הזה, והיום בגיל 81 אני לא יודע הרבה יותר, למעט בתחומים שבהם אני מחפש, כלומר על מאיירים, קריקטוריסטים ואמנים.

התרגום שהיכרתי בילדותי, והוא אצלי עד היום, היה של חיים שלום בן-אברהם ואני יודע שמאז יצאו עוד כמה תרגומים לעברית.

התרגום שאצלי הוא משנת 1943, וכשאני מביט בו היום המסקנה שלי שהוא תורגם לא משוודית אלא מגרמנית.

הגעתי למסקנה הזאת בגלל האיורים.

זהו אחד מספרי הילדים הכי מאוירים בעולם, אבל כשאני מחפש חומר על המאייר שאיוריו הופיעו בספר של ילדותי – שמו בספר הוא ק. שולץ, ולדעתי שמו וילהלם שולץ – כמעט שאין לו זכר בין המאיירים של נילס.

האיורים שלו מופיעים רק בספר שתורגם לגרמנית ב-1909, ולכן אני מסיק שהסופר תרגם מגרמנית. מה גם שבעבר הלא רחוק הוצאות הספרים לא טרחו לציין בדיוק מאיזו שפה הספרים תורגמו. אין לי הוכחה אחרת, אבל אם אני טועה אני מתנצל ממש בפני המתרגם ובפני הוצאת עם עובד.

למרות ששולץ כמעט שלא נזכר בין המון המאיירים של נילס, בכל זאת הדמות של נילס על האווז, שמתפקדת כמו איזה אייקון, לקוחה בדרך כלל מהאיור הזה של שולץ:

היא מופיעה בכמה מקומות ובין השאר על הבול הגרמני הזה:

האיור הזה של שולץ הוא אחד האיורים שאהבתי בילדותי, כשעדיין לא עסקתי באיור.

לשולץ היו בספר הזה שני סוגים של איורים. הראשון היה איור בקו ללא ממסוגר, משהו כזה:

והשני היה איור בקו ובגווני אפור תחום במסגרת, כמו זה:

האיור הזה הפחיד אותי מאוד כשהייתי ילד.

ואם האיור היה מפחיד, הרי שאת הטקסט בפרק פטיש הברזל אני מפחד לקרוא עד היום.

הנה קטע ממנו:

אין לי מושג באיזה גודל הודפסו האיורים של שולץ במהדורה הגרמנית, אבל הגודל הזעיר שבו הודפסו האיורים על הנייר של עם עובד, שהיה רחוק מלהיות לבן, חוטאים לכישרון המיוחד שהיה לשולץ. הביטו בעמוד הזה:

והשוו עם האיור שכאן אני מביא אותו בשחור-לבן וגדול יותר:

השליטה של שולץ בקו מפעימה אותי.

תראו את האיור הזה:

או זה:

שבו הוא מצליח להעביר תחושה של אור וצל במינימום קווים.

או אילו קווים הוא בוחר כדי לעצב מה שנעשה בידי אדם מול הטבע, במקרה זה השמים:

גם באיורים ה"אפורים" שלו שולץ מעביר תחושה מופלאה של אור וצל באופן אימפרסיוניסטי מופלא:

אני אוהב את השימוש בקו באיור הזה:

הביטו באיור הזה, שהיה חלק מילדותי:

והנה הטקסט שאליו הוא התייחס:

בחיפושיי אחרי מאיירים מקוריים, ניסיתי לבדוק אם בשוודיה נעשו איורים מעניינים לנילס, ולפחות לטעמי האיור השוודי של התקופה היה די משעמם והושפע מאוד ממי שהוביל אותו בסוף המאה ה-19, קארל לרסון. כאן הוא בדיוקן עצמי:

לרסון הוא מקרה אופייני של מאייר שרצה לקבל הערכה כצייר וסיים את חייו כיוצר מתוסכל אחוז התקפי דיכאון. בעבר כתבתי עליו כאן.

הוא היה פחות או יותר בן זמנם של השלישייה האנגלית גרינאווי-קלדקוט-קריין והכניס לאיור השוודי הרבה מתיקות ילדית רווית פרטים:

הופתעתי שלא מצאתי איורים שלו לנילס הולגרסן.

ולא הופתעתי שאת האיורים הטובים יחסית לספר הזה עשו מאיירים מחוץ לשוודיה.

אבל בחיפושים שלי גיליתי שדווקא בתחום האיור ההומוריסטי – או במילים אחרות בקריקטורה – היו לשוודים כמה נציגים מצוינים שכדאי להכיר, ובעיקר האיש הזה:

שמו אלברט אנגסטרום, שחי בין השנים 1940-1869 והיה תלמידו של קארל לרסון. הוא אמנם למד ממנו "להתבונן, להתבונן, להתבונן", כפי שלרסון חזר והציע לתלמידיו, אבל לשמחתי להתבוננות שלו נוסף הפילטר של ההומור. ובעיקר – וגם כאן הוא היה שונה מלרסון – הוא פעל במה שאני מכנה "מעבדה", דהיינו ניסה סוגים שונים של קו ולפעמים גם של סגנון (אתם יודעים כמה אני מעריך את התכונה הזאת אצל אמנים).

הנה שלוש קריקטורות שלו (+הטקסטים) שבכל אחת מהן אופי הקו שונה ואפילו הכלים שבהם צוירו שונים:

הטקסט: לפני שאנחנו שותים קפה, אולי אציג את הכומר בפני האח של הגווייה.

הטקסט: מהמדור החברתי בעיתון: ביום שני שעבר מלאו לבובאן 53, ואת האירוע חגגו עם קומץ מובחר של אנשים, שנהנו מארוחת ערב וריקודים. כולם בילו בנעימים.

הטקסט: השיכור שמשוטט בלילה: לעזאזל עם הכול, אני הולך לעזוב את העמוד ולא אכפת לי שכל העולם יתמוטט.

למרות הנטייה שלו לבדוק את הקו של עצמו, הוא הבין את החשיבות הפופולארית ואפילו המסחרית של שימוש בדמויות חוזרות והוא המציא את קולינגן, מין נווד אלכוהוליסט שהעליב את המעמדות המסודרים, ולמרות שהיה טיפש היה אהוב מאוד על הקוראים.

וגם חברו בובאן:

אנגסטרום היה חלוץ הקומיקס בשוודיה והקים גם עיתון סאטירי. הנה כמה שערים עם איורים שלו:

עוד קריקטוריסט, שהושפע מאנגסטרום, הוא אוסקר אנדרסון, שהיה צעיר מאנגסטרום בשמונה שנים והתאבד כשהיה בן 29.

הסגנון שלו היה עוד יותר פרוע מאנגסטרום, וגם הוא לא התביית על קו אחד.

האיור הזה שלו אפילו הפך לבול:

אם שמתם לב, בתחתית הבול מופיעה החתימה המפורסמת שלו:

ולסיום, אני חוזר לנילס הולגרסן של ילדותי. בסוף כל כרך (היו שלושה) היו ביאורי מילים. הנה כמה מהם:

ואני מראה את זה לא כקוריוז נוסטלגי, אלא כדי להראות שאז האמינו שהילדים יכולים לעכל טקסט שיש בו מילים לא מובנות, וגם שכדאי להסביר להם אותן. היום הגישה היא אחרת: העורכים פשוט לא מכניסים לספר שמיועד ילדים מילים ש"הילדים לא יבינו".

וחבל.

*

וכעת לשירו השבועי של חתולי: