כאשר כתבתי את הרשומה על פינוקיו, הזכרתי את ישראל דושמן שתרגם את הספר שיצא בהוצאת "אמנות".
דושמן היה נשוי לבת דוד של אבי, והיה איש הרוח הכי קרוב שהכרנו, ובעצם היחיד. מדי פעם היה מביא לאמנון אחי ולי ספרים לילדים, בעיקר סדרת ספרים עם כריכה אדומה של הוצאת שטיבל. ביניהם היו כן היה, מעשיות סתם, יוקטן בתל אביב וגם ספר הילדים הזה שכתב אנטול פראנס:
*במקור שמו הילדים שלנו.
למיטב זיכרוני זה היה אחד הספרים הראשונים שקראתי כילד. היום כשאני קורא שוב את הסיפורים האלה אני מנסה להבין מה היה בספר הזה שאהבתי בילדותי.
הנה כמה איורים מהסיפור הראשון ששמו בשדות, המספר על הילדה נעמה שיוצאת לטייל עם אחיה אורי. אגב, התרגום הוא של פיכמן, ואני לא בטוח שהוא נעשה מצרפתית, אבל פיכמן הקפיד להכניס שמות עבריים ברוח הזמן כמובן:
בשונה מהאיורים של נחום גוטמן ושל אריה נבון שהיו בשבילי קנה מידה להשוואה, כאן היו איורים "אירופאים". הלבוש היה לבוש שלא הכרנו – אורי הקטן למשל לבוש בשמלה – אבל בעיקר הקסים אותי העיבוד הסבלני בקווים רבים.
אנטול פראנס כמעט הקפיד שלא תהיה "עלילה" בסיפורים שלו, אלא מעין "צילום מצב", שדרכו העביר מסרים שלדעתו התאימו לילדים, כמו במקרה הזה על ה"יופי":
באחד הספרים האוטוביוגרפים שלו, ספר הזיכרונות לידידי הוא כותב: "כשאתה כותב לילדים אל תמצא לך סגנון מיוחד לילדים, הפעל את מיטב מחשבותיך וכתוב את מיטב כתיבתך. הנח לדברים לחיות מתוך שפע ועצמה".
היום אני מבין את זה כך: "אל תתיילד בכתיבה לילדים".
הנה סיפור שלם מתוך הספר הזה, אלישבע ונוֹבח (חבל שהיום אין קוראים לכלבים בשם נוֹבח).
אלישבע לא משחררת את נובח מהשרשרת בסוף הסיפור כמו שהיו עושים רוב הסופרים שכותבים לילדים.
כאמור, פראנס רק "מצלם" מצבים.
הנה עטיפת הספר הזה במהדורה הצרפתית ואיור נוסף מתוכו. המאייר ששמו לא מופיע בתרגום לעברית הוא M.B. Monvel.
בשנת 1980 יצא לאור הספר הזה:
בכל הזדמנות אני מזכיר ומשבח את ידידי אהוד בן עזר שכתב מפי גוטמן את הספר המצוין הזה, בימים שגוטמן עצמו התקשה בכתיבה. שם, בספר הזה, מצאתי את השורות האלה:
אני כבר הייתי בן 40. אז בערך הכרתי את נחום גוטמן, והטקסט הזה חרוט בזיכרוני עד היום. דרכו הבנתי מה אני אוהב בכתיבתו של אנטול פראנס.
אין לי מושג אם גוטמן קרא את אנטול פראנס במקור, כלומר בצרפתית, כי חלק מהתרגומים הישנים של פראנס (או בשמו האמיתי, אנטול פרנסואה טיבו) דמו בעיני לאכילת חצץ, בעיקר הספרון הזה, שאותו תרגם אליהו מייטוס:
את מייטוס, שמת בשנת 1977 כשהיה בן 85, לא הכרתי, ועל פי מעט המידע שיש עליו ברשת אני נוכח שהוא היה משורר ואיש חינוך, מוסמך במדעי הרוח ולמד גם בלשנות. אבל הניסיון שלו ללמד אותנו, הצעירים של אז, עברית דווקא דרך התרגומים, נראה היום קצת מוזר. נסו למשל לקרוא את הקטע הזה:
קרנקביל הוא סיפורו של "האיש הקטן", רוכל עלוב שבגלל טיפשות של שוטר נידון למאסר. לאחר שהוא משתחרר הוא סובל מדימוי של אסיר לשעבר, והסיפור מסתיים במשפט:
קרנקביל הרכין ראשו ונכה רוח נעלם באפלה ובגשם.
הסיפור די קצר בעברית, ואין לי מושג אם מייטוס גם קיצר אותו. הנה שלושה איורים לסיפור הזה:
זהו בעצם כתב האשמה לבורגנות של תקופתו.
אחר כך הגיע לידי ספר הזיכרונות לידידי, שיצא בהוצאת "מצפה", שנחשב לספר אוטוביוגרפי. הנה קטע ממנו בתרגומו של יעקב קופילביץ:
זה אולי חלק מההסבר למה בבגרותו הוא הפך לאתאיסט.
יחד עם ידידו אמיל זולא נלחם פראנס על חפותו של דרייפוס.
הוא כתב שני ספרים שבהם הייתה התייחסות לפרשת דרייפוס. הראשון הוא "מר ברז'ה בפריז", שלמיטב ידיעתי לא זכה לתרגום עברי, והשני הוא אי הפינגווינים.
כשיצא אי הפינגווינים בעברית בתרגומו של אהרן ראובני הייתי בן 11, ושם הספר התאים מאוד למה שהכרתי מ"ילדים וילדות". כלומר הייתי בטוח שמדובר בספר ילדים ומיד הצלחתי לשאול אותו ממישהו וחיכתה לי אכזבה מרה. לא הצלחתי לשרוד את העמודים הראשונים.
עד היום לא הצלחתי לקרוא את הספר הזה מהתחלה ועד הסוף, למרות שהוא נחשב לספר סאטירי חשוב.
גם כאן התרגום לעברית הקשה עליי.
אי הפינגווינים הוא לא הספר היחיד שאני קורא בו מדי פעם כמה עמודים ומוצא בו עניין רב.
הספר הוא פארודיה על ספר היסטוריה שמדבר באופן אלגורי על צרפת, אבל גם על אזורים אחרים באירופה. תושבי האי הם פינגווינים גדולים, שנזירים קצרי רואי חשבו שהם בני אדם והטבילו אותם לנצרות. לאלוהים המסכן לא הייתה ברירה והוא נאלץ להפוך אותם לבני אדם. הם עברו תקופות ואירועים שאפשר למצוא להם מקבילות במציאות.
אחת הפרשות העיקריות מהפרקים הכי מצוטטים בספר היא פרשת דרייפוס. הנה כך מתחיל הפרק, בתרגום העברי של ראובני:
אותי מעניינת כאן במיוחד דמותו של אמיל זולא, שאנטול פראנס קורא לו קולונבאן. הנה כך מתאר פראנס את זולא ואת פעילותו:
קולונבאן עצמו הפך להיות קורבן של הבורגנות השנואה על פראנס, והפרק על משפטו של קולונבאן ראוי שיילמד בעיקר כאן ועכשיו.
הוא מסתיים בקטע הזה:
אם אתם תמהים איך הגיב אמיל זולא לתיאורים האלה – "קצר רואי, גוץ, זועף, כולו שעיר" – אז הוא היה מת כבר שש שנים כשיצא אי הפינגווינים לאור.
במציאות, כמו שאתם זוכרים, לאחר שזולא כתב את "אני מאשים", הוא נתבע על הוצאת דיבה ובמשפט פסקו לו שנת מאסר וקנס כספי, אבל הוא הצליח להימלט לאנגליה, ולאחר כמה חודשים התירו לו לחזור. עד מותו היו לו שונאים רבים, ויש סברה שהוא נרצח.
זאת הזדמנות להמליץ שוב על ההוצאה המחודשת של "אני מאשים" בהוצאת קובי קמין:
אני מקווה שאי הפינגווינים יזכה לתרגום חדש לעברית.
*
בעודי עוסק באנטול פראנס, גיליתי שהוא אחד הסופרים הצרפתים הכי אהוב על הציירים, הצלמים והפסלים.
היה כנראה משהו בכתיבה שלו שהפך אותו בעיני רבים למורה הלכה, מעין גורו, והדבר הזה מודגש מאד בדיוקנאות שלו. הנה כמה מהם:
כמה מהאמנים הידועים של תקופתו הכינו איורים לכתביו. הנה כמה איורים של אלפונס מוכה, הנציג הבולט של ה"אר נובו", שעשה איורים לספר מרד המלאכים, שלמיטב ידיעתי לא תורגם לעברית:
ולא הזכרתי את הספר המצוין בית המצלה של המלכה פדוק. בהזדמנות אכתוב עליו רשומה מיוחדת.
אי אפשר לסיים בלי להזכיר שבשנת 1920 הכנסייה הקתולית אסרה לקרוא את ספריו של אנטול פראנס, מכיוון שהוא היה פעיל להפרדת הדת מהמדינה, ושנה אחר כך הוענק לו פרס נובל.
