למרות שציירתי למעלה מ-500 ספרים, מי שמכירים אותי כמאייר שואלים אותי בעיקר על והילד הזה הוא אני ועל האריה שאהב תות. אני אמנם אוהב את שני הספרים האלה וכמובן שמח בהצלחה הענקית שלהם, אבל איכות לא קשורה אצלי בהצלחה, ויש ספרים רבים שנחלו כישלון מו"לי וכמעט שלא זכו שיקנו אותם, אבל בעיני נחשבים לחשובים ומעניינים…
בספר שלושה בברלין שכתבתי, ההקדמה היא בפרק 12 בעמ' 98. כנראה שקצת הושפעתי מטריסטרם שנדי. במבט לאחור על התקופה שבה בתור ילדים ונערים קראנו הרבה ובלי אבחנה, מתברר שברבים מספרי הילדים שאיתם גדלנו היו הקדמות. אנשים כמו אריך קסטנר ומארק טוויין, שפרט לגאונות שלהם היה בהם גם מרכיב מסוים של גרפומניה, זה כמובן קצת מוגזם,…
ברהמס היה פורץ בבכי
כשדוגדג בבית השחי,
אבל מכה באף, קטנה!
שיפרה לו את ההלחנה.
"כשנתקבל שירו של בעלי במערכת העיתון חששו שם שהשיר מכוון לרוויזיוניסטים וביקשו מאיתי שאפנה בעניין זה בשאלה אל בעלי…"
שלושה "מחברים" יש לספר האהוב הזה, שהוא אבטיפוס לספר על "בדותות", דהיינו ספר שמצהיר לקורא שמדובר בבדותות ואז הקריאה נעשית ללא אשליה.
האמנות הפלסטית לא מרבה לעסוק בבעלי חיים. המאיירים, לעומת זאת, ממלאים אותנו בחיות.
"איזו חיה פראית," קראה מרת סטוסן. "הוא לא היה פה כשנכנסנו." "אבל עכשיו נראה שהוא כאן," אמרה בתה. "מה נעשה? הלוואי שלא היינו באות הנה."
היום הוא יום ההולדת של אפרת, בתם של איילת ואבנר כץ. לפני כמה שנים נתתי לה מתנה 52 ציורים, וריאציות על הנושא אישה וציפור.