ארבעה מאיירים שציירו בעלי חיים

בדברים שאמרתי בהשקה של הספר קרנבל החיות של ירון לונדון ואבנר כץ, הדגשתי שהאמנות הפלסטית לא מרבה לעסוק בבעלי חיים, ורוב החיות שאפשר לראות באמנות הן סוסים, שבעצם משמשים ככלי תחבורה, וכלבים, שמשמשים בתפקיד חברים (כן, אני מכיר את הקרנף והארנב של דירר ויש עוד, אבל בגדול יש מעט חיות בתולדות האמנות).

לעומת זאת, המאיירים ממלאים אותנו בחיות. זה מתחיל כמובן במשלים של איזופוס, לה-פונטיין וקרילוב, ונמשך בספרי הילדים, שברבים מהם החיות הן בעצם בני אדם בתחפושת.

ברשומה הזאת, שמקדימה סדרה ארוכה של רשומות על חיות באיור, אביא את סיפורם של ארבעה מאיירים שהתמחו באיורי חיות, ולאו דווקא בספרי ילדים, אלא בעיקר באיורים סאטיריים. ואלה שמותיהם ומראיהם:

ז'אן גרנדוויל, 1847-1803:

אדוארד ליר, 1888-1812:

ארנסט גריזה, 1907-1844:

היינריך קליי, 1945-1863:

אנסה להראות כאן את הדרך שבה כל אחד מהם צייר חיות ואתרכז בהיינריך קליי, שהוא הפחות מוכר מביניהם.

ונתחיל בז'אן גרנדוויל. למי שמתעניין באיור, גרנדוויל מוכר בעיקר מהאיורים הקנוניים שלו למסעי גוליבר. הנה שני איורים ידועים משם:

ייתכן שחלקכם מכירים גם איורים אחרים שלו, לדון קישוט, למשלי לה-פונטיין ולרובינזון קרוזו.

ז'אן איגנץ איזידור גרנדוויל חי רק 44 שנים אבל השפיע על האיור האירופאי יותר מכל מאייר אחר בזמנו.

כאן אתמקד בגרנדויל הסאטיריקן, שהשתמש באיורי חיות להעברת מסרים. האיורים שאביא כאן הם מתוך שני ספרים. האחד, עולם אחר (Un Autre Monde) ובעלי החיים (Les Animaux).

גרנדוויל היה סאטיריקן, אבל בשנת 1835, כשהופעלה בצרפת צנזורה על קריקטורה, הוא עזב את הסאטירה ועבר לאיור כמעט רק ספרים.

הנה כמה איורי חיות שלו מהתקופה שלו כסאטיריקן. רוב האיורים צורפו לטקסטים שאת חלקם אביא יחד עם האיור.

לזה הוא קרא Doublivores – החיות שאוכלות משני הצדדים. בגן החיות של פריז היה "בור דובים", אותו הוא צייר בעבר ועליו הוא ביסס את האיור הזה.

האיור הבא נקרא אוסף הציפורים בגן החיות:

כאן אפשר לראות את הידע הרחב של גרנדוויל. כמי שהכיר את ה"ארס פואטיקה" של הורציוס, הוא הכניס כאן את האישה שהופכת לדג. הורציוס מביא אותה כדוגמה לכתיבה גרועה. מעניין שהורציוס כותב "אישה יפה שהופכת לדג", ואם אתם שואלים אותי, אצל גרנדוויל הדג הוא החלק היפה.

הציור הבא זכה לשם יפהפייה (ביוטי) פוגשת את פאף, בעלה המיועד האריסטוקרט:

זה מזכיר לי את "הנישואין לפי המודה" של הוגארת, סאטירה על קשרי הנישואין באנגליה. ביוטי מתחתנת אמנם עם פאף, אבל מאוהבת בבריסקט (צרפתי כמובן), ופאף מגרש אותה ושולח רוצחים להרוג את בריסקט.

הציור הבא שמו החמור הכפרי מחקה את בעליו:

זהו איור לסיפור על מורה כפרי שמביא את החמור שלו לפריז ומסווה אותו בתור זברה נדירה, ואז הוא מוכר אותו לגן החיות של לונדון.

שימו לב שעל הקיר תלוי "כובע השוטים" ויש לו אוזניים אנושיות.

אני אוהב גם את החמור הזה, שעומד על רקע האקדמיה למדעים:

האיור הבא הוא איור למשל שנכתב על ידי ג'ורג' סאנד (ויש אומרים על ידי בלזאק):

מדובר בסנונית (שמסמלת את מעמד הפועלים הפריזאי) שמבקרת בארצות שונות כדי למצוא את שיטת הממשל האידיאלית. כאן בציור היא ב"אי הנמלים", שזה לא פחות ולא יותר אנגליה. לפי בלזאק הצרפתים האשימו את האנגלים בצריכת אופיום. ברקע רואים את קתדרלת סט. פול.

והאחרון של גרנדוויל כאן, מתוך האוסף הענק שלו של בעלי חיים מאונשים, הוא הציור הזה:

זהו איור לסיפור של פייר ז'ול הטסל, המו"ל של גרנדוויל, שכתב בשם העט P.J. Stahl.

לאחר מרד בעלי החיים, שומר גן החיות כלא את המורדים וגם את בני האדם, הסופרים שאחראים למרד הזה. ביניהם מזהים כאן בעיקר את בלזאק.

המאייר השני שאציג פה מוכר מאוד, ושמו אדוארד ליר. הוא היה צייר של בעלי חיים ונופים, ובעיקר נודע בזמנו כצייר של ציפורים.

ניכר שהוא הכיר היטב את המבנה האנטומי של בעלי החיים שצייר, נושא שלא עניין כל כך את גרנדוויל. אבל כשהתחיל לצייר את איורי הנונסנס שלו, שמהם באה תהילת העולם שלו, הוא שכח באופן גאוני את הזואולוגיה והאנטומיה, וצייר אותם כך:

לפני שנעזוב אותו אזכיר לכם ארבעה פרטים אודותיו:

א. רוב חייו הוא לא חי באנגליה.

ב. תקופה קצרה הוא היה המורה לציור של המלכה ויקטוריה.

ג. הוא היה חבר קרוב של המשורר אלפרד לורד טניסון.

ד. במוזיאון ישראל יש ציורי נוף ירושלים שצייר.

המאייר הבא, שאפשר להגיד עליו שהיה תלמידו וממשיכו של גרנדוויל, זהו ארנסט גריזה. גריזה, שהיה צעיר מגרנדוויל ב-41 שנים, וגם הוא, כמו ליר, הגיע לחיות הסאטיריות שלו לאחר שלמד היטב את האנטומיה של בעלי החיים, בימים הרבים שבילה בגן החיות. לכן גם אצל גריזה מתייחסים החוקרים לשתי תקופות, התקופה הריאליסטית:

והתקופה שבה הפך למעין גרנדוויל, כלומר התקופה שבה האניש את החיות להשגת יעדים סאטיריים, כמו זה למשל:

מה שהביא את גריזה ומאיירים אחרים להאניש חיות היה "מוצא המינים" של דרווין, והוויכוחים המתוקשרים שצצו בעקבות הספר.

גריזה נולד בצרפת ועבר לאנגליה כשהיה ילד. הנה כמה איורי חיות סאטיריים שלו:

איור שהופיע בפאנץ' ב-1867 מראה את פרנסואה לקומט, הראשון שהצליח לאלף אריה ים, מצליח לעצבן את אריה הים לשמחת הקהל בגן החיות של לונדון.

האיור הבא הוא שער לספר משליך הגרזנים:

כאן הוא צייר את עצמו מצייר את השלט.

בשנת 1869, כשהיה בן 26, צייר את משלי איזופוס, ספר שהביא לו הכנסה יפה. האיור הזה הוא למשל המפורסם על הזאב והחסידה:

זוכרים? הזאב שנתקע לו משהו בגרון והחסידה הוציא את זה. וכשבקשה שכר אמר לה הזאב – היית בתוך לוע של זאב ויצאת בשלום. זה לא שכר מספיק?

תמיד אהבתי את האיור הזה. גם בזכות ה"מרפאה" הנפלאה של החסידה, וגם (כבר כתבתי על זה הרבה) שהזאב הוא פשוט זאב ואילו החסידה מאונשת למשעי ולבושה כבן אדם.

למשל הזה גריזה הכין גם ציור בצבעי שמן, מעשה נדיר אצל גריזה. שם התפיסה שלו שונה לגמרי והרבה פחות מעניינת, או שגריזה פחות בטוח בעצמו כשהוא ניגש לצייר בשמן.

הנה עוד איור למשלי איזופוס, למשל על הצפרדעים שרצו מלך:

הצפרדעים לא אהבו את המלך בול העץ שלא עשה כלום, אז האל המליך עליהם חסידה שזללה צפרדעים (מוסר השכל: היה מרוצה בחלקך…).

הנה ציור שעשיתי למשל הזה (אפשר לקנות אותו פה), מתוך ספר המשלים:

האיור הבא מכיל כמעט סיפור שלם:

מסופר על הפרופסור עכבר שמטיף לחבריו העכברים ונוסך בהם אומץ כדי שיתנגדו לחתול הרשע. עד שמגיע החתול והפרופסור הוא הראשון שבורח.

הרישום האחרון הוא קריקטורה לספר חברתי שבו רואיינו מטאטאי רחובות בלונדון. אפילו הביצוע של מטאטא רחובות הותאם לאופי המקצוע והוא שונה משאר הדמויות:

כשהציבור התעייף מציורי חיות, גריזה ניסה לצייר קריקטורות של בני אדם, אבל לא היה לזה ביקוש.

כבר במותו, בשנת 1907 בגיל 64, מעטים זכרו אותו.

שנה לאחר שגריזה מת נולד היינריך קליי. קשה שלא להתרשם מהווירטואוזיות שלו שאין דומה לה.

ועד היום מתקשים החוקרים כשהם מנסים להבין ולפרש איורים כאלה:

או כמו זה:

גם על חייו של האיש המוזר הזה לא ידוע הרבה.

הוא נולד בגרמניה, בן זמנם של קנדינסקי ופול קליי, וחי זמן מה במינכן בתקופה של "הפרש הכחול". הוא לא מוזכר היום בתולדות האמנות הגרמנית ומוכר יותר באמריקה אם בכלל. הוא התחיל את חייו האמנותיים כמו רבים בציורי טבע דומם, נופים ודיוקנאות שכמעט לא שרדו. לימים קנה לו שם כ"משורר התעשייה" בציורים כאלה:

מישהו אמר עליו שהוא "לוכד את השירה בעולם המכונות המודרני". אפילו גיאורג גרוס, שהיה מבוגר ממנו בארבע שנים, שיבח את הציורים התעשייתיים שלו.

ואז פתאום החלו להופיע רישומים קריקטוריים בעיתונים היוגנד והזימפליציסימוס, שלא הזכירו את התקופה התעשייתית, איורים ספוגים בארוטיקה ואפילו בשמץ של אכזריות גותית.