מי כתב את מינכהאוזן? ואיך פירשו אותו המאיירים?

רוב היצירות הידועות שנכתבו לילדים, או שאומצו כספרים לילדים, מחוברות בתודעתנו עם שם היוצר.

רובינזון קרוזו עם דניאל דפו, פו עם א.א.מילן וכו'.

אז מי כתב את עלילות מינכהאוזן? חלק מכם אולי יזכירו את השם בירגר. אבל זה לא מדויק.

שלושה "מחברים" יש לספר האהוב הזה, שהוא אבטיפוס לספר על "בדותות", דהיינו ספר שמצהיר לקורא שמדובר בבדותות ואז הקריאה נעשית ללא אשליה. שהרי רוב הספרים ה"דמיוניים" (נניח הארי פוטר) מבקשים שהקורא ייכנס לתוכם כאילו שזה יכול, בתנאים מסוימים או בעולמות שונים, להיות סוג של מציאות.

בניגוד לרוב הגיבורים בספרים דמיוניים, דווקא גיבור הבדותות הקלאסי היה קיים במציאות.

שמו המלא הוא הירונימוס קארל פרידריך פון מינכהאוזן.

הברון הזה חי בגרמניה בין השנים 1720-1797. הוא שירת בצבא והשתתף בקרבות ברוסיה. בשנת 1750 פרש לאחוזה שלו בווסר, שם עסק בציד, ונהג לארח חברים שאהבו לשמוע אותו מספר, בפנים חתומות, סיפורים מוגזמים ומצחיקים. הדברים הודפסו אמנם בעיתון גרמני שנקרא מדריך לבריות עליזות אבל לא היו להיט.

וכעת אנחנו מגיעים לדמות המרכזית של הרשומה הזאת, רודולף אריך ראספה.

והנה התיאור שלו במילים:

גובה ממוצע, פנים ארוכות ולא עגולות, עיניים קטנות, אף גדול למדי נשרי ומחודד, שיער אדום מתחת לפאה, לובש מעיל אדום עם קישוטי זהב, הולך מהר בדרך כלל..

התיאור הזה לקוח ממודעה שפרסמה משטרת גרמניה ב-1774, מה שאומר שהנ"ל היה גם פושע מבוקש, וזאת למרות שהיה מדען חשוב.

ראספה נולד בהנובר ב-1737 וגדל להיות מדען בעל ידע נרחב. בעיקר עסק בגאולוגיה ובתורת המינרלים. ב-1767 מונה להיות האוצר של רכושו של פרידריך ה-2, וכמה שנים מאוחר יותר התברר שהוא מכר חפצי אמנות ממוזיאון קאסל. ואז הבינו כולם שהאיש שנחשב כמעט לגאון, היה גם נוכל. הוא ברח להולנד ומשם לאנגליה. מכיוון שברשותו היה העיתון שבו נכתבו כתבי מינכהאוזן בגרמנית, ומכיוון שהיה זקוק לפרנסה, כתב ספר שקרא לו מינכהאוזן על מסעיו המופלאים ומלחמתו ברוסיה:

יש טוענים שעוד בגרמניה הוא הסתכסך עם משפחת מינכהאוזן ובספר הזה ביקש למעשה ללעוג לברון. הספר נכתב באנגלית בזמן שראספה שהה בקורנוול. מבחינתו הספר היה סאטירה, אבל כמו במקרה של גוליבר, זה הפך לספר הרפתקאות דמיוני, אהוב ומצליח.

בכל מקרה, את שמו של ראספה איש לא הכיר, כי הוא חתם עליו בשם בדוי.

אם התכוון לפגוע בברון הוא ממש הצליח. כשהספר יצא, מינכהאוזן היה בן 65, ובין יום הוא הפך למפורסם, ולאו דווקא לטובה. אנשים היו מגיעים לאחוזה להציץ בגוזמאי המפורסם והטרידו את הברון. הוא הפך להיות עצבני ועצוב, ועד סוף ימי ניסה, לא בהצלחה יתרה, להרחיק מעליו את האגדה שנקשרה בשמו.

הכסף שהכניס הספר לראספה כנראה לא הספיק לו, ולכן גם באנגליה הסתבך בחובות ובמעשי נוכלות ונמלט ממנה לאירלנד, שם מת בשנת 1794 בגיל 56 כאלמוני.

בשנת 1786, שמונה שנים לפני מותו של ראספה, התפרסה גרסה חדשה של מינכהאוזן על ידי גוטפריד אוגוסט בירגר.

הגרסה של בירגר הייתה מבוססת על כתבי ראספה. שמה היה מסע הפלאות בים וביבשה, קרבות ועלילות משעשעות של הברון מינכהאוזן, כפי שנהג לספר בחוג ידידיו וליד בקבוק משקה.

זאת הגרסה שרוב הקוראים מכירים היום.

בירגר כתב את הסיפורים בגוף ראשון, הוא השמיט כמה מהסצנות האכזריות, בעיקר כלפי בעלי חיים (ועדיין נשארו שם מספיק כאלה). ובעיקר, בגלל היותו משורר מחונן, הנוסח שלו נחשב ליותר "ספרותי". אבל כמו במקרים אחרים של מה שנחשב לקלאסיקה, למשל מסעי גוליבר ואליס בארץ הפלאות, סיפורי מינכהאוזן עברו אינספור עיבודים.

הידוע בהם הוא העיבוד שכולם מכירים של אריך קסטנר.

וכאן בדיוק המקום לעבור לאיורים ולמאיירים, בגלל האיורים של ולטר טרייר לגרסת קסטנר.

כמו שקסטנר "התאים" את הטקסט של בירגר לילדים, כך טרייר "התאים" את האיורים של גוסטב דורה לילדים. העולם כבר הכיר היטב את הציורים של דורה, שנחשבים לאיורים הקלאסיים לסיפורי מינכהאוזן.

ומה שנראה אצל דורה כך:

אצל טרייר נראה כך:

זה אצל דורה:

וזה אצל טרייר:

אפילו את הדמות של מינכהאוזן, שדורה העניק לה מעמד של אייקון:

טרייר השאיר כמעט כמו שהיא:

וזאת למרות שגם טרייר ידע שמינכהאוזן האמיתי לא היה מצויד בזקן ובשפם, אלא נראה כך על פי הדיוקן המצויר שעשה ברוקנר:

ואכן חלק מהמאיירים הראשונים, בעיקר לרשימות של ראספה, ציירו למינכהאוזן פנים חלקות.

אבל רוב המאיירים שאיירו את הספר אחרי דורה אימצו את הדמות שהוא קבע. אם כי גם אחרי דורה היו כמה מאיירים שלא הושפעו מהאייקון שלו וציירו אותו שונה. אחד מהם הוא פיטר ניואל האמריקאי, שאני מזכיר אותו מדי פעם, מאייר שאני אוהב ובאמריקה הוא קצת נשכח. את אליס למשל, ניואל צייר כך, ממש לא קשורה לאליס של טניאל:

ולמינכהאוזן ניואל צייר פרצוף כזה:

היו מאיירים כמו קרוקשאנק והאוזמן שציידו את מינכהאוזן רק בשפם, אבל ללא זקן.

ובקשר לאף. בפרוטומה המפורסמת של דורה (תמונה לעיל) יש אף נשרי למהדרין. לכן גם אני לעטיפה ציירתי אף כזה:

כן, גם אני ידעתי שלמינכהאוזן לא היה שפם. רוב המאיירים ציירו למינכהאוזן אף נשרי כמו זה של רוזנדאל, שמעניק לאף חשיבות על ידי ההנגדה עם שאר האפים באיור:

וזה כמובן הביא רבים לחשוב שלמינכהאוזן היו שורשים יהודיים.

ועוד משהו על האיורים: אני עצמי איירתי רק איור אחד לספר הזה ומדובר בעטיפה לספר שיצא בהוצאת מחברות לספרות ב-1989 (המהדורה הראשונה שלו יצאה ב-1958). בחרתי את הסצנה שבה מינכהאוזן רוכב על כדור התותח:

הסצנה הזאת טופלה על ידי מאיירים רבים. הנה עוד כמה פרשנויות חזותיות לסצנה הזאת:

אחזור ואדגיש שדווקא כדי לאייר סצנות דמיוניות, המאייר לא זקוק להרבה "דמיון". כבר כתבתי פעם שלצייר בנקאי בלגי נחוץ יותר דמיון מאשר מכשפה שמתחתנת עם דרקון עשוי מגפרורים.

מכל המינכהאוזנים על כדור התותח, שאין בו הרבה תוספת של נוף, היחיד שבעיני הוא מקורי הוא האיור של רולנד סירל:

אולי בגלל השפה המיוחדת של סירל, שכאן בספר הזה הוא מגזים אותה מאוד. הנה עטיפת הספר עם הציורים של סירל:

ואולי גם האיור של מרטין דיסטלי (משנת 1841) שמדגיש את נקודת המבט של התותחנים. הוא הדגיש את הדרמה בתיאור המוגזם של היורים בתותח, ממש שיעור בפרשנות חזותית.

מרטין דיסטלי היה צייר וקריקטוריסט שוויצרי, שבימיו נחשב לוחם צדק, אולי השוויצרי הלוחמני ביותר מבין הקריקטוריסטים. בגרמניה הוא הואשם בהוצאת דיבה מפני שגינה את גיתה על חוסר מחויבות פוליטית. גם בסגנון הרישום שלו היה משהו שאותי מעניין מאוד. חלק מהאיור דיסטלי עיבד באופן פרטני וחלקים מסוימים הוא השאיר רק בקונטור ובנגיעות קלות:

אבל הרכיבה על כדור התותח שמבחינתי מנצחת את כולם היא באיור הנפלא של ולטר טרייר בסיפורי קסטנר, שבחלק התחתון שלו יש תיאור מפורט של הקרב. גם טרייר הגאוני הבין שלצייר רק את הברון על הכדור עשוי להיות די משעמם.

אגב, גוסטב דורה שגם הוא הבין משהו באיור, צייר את הסצנה הזאת כך:

הקומפוזיציה שלו מבוססת על תנועה ובעיקר על התיק שתלוי על מינכהאוזן.

ולסיום החלק על האיור לסיפורי מינכהאוזן אציג כאן עוד כמה מאיירים לפי טעמי, מתוך השפע של מי שטיפלו בספר הזה. עוד לפני דורה איירו שני מאסטרים אנגלים של הקריקטורה, תומאס רולנדסון וג'ורג' קרוקשאנק, איורים למינכהאוזן.

^רולנדסון

^קרוקשאנק

מהאיורים האלה אפשר ללמוד שייתכן שמהם הושפע דורה כשקבע את דמותו.

מהמאיירים של מינכהאוזן אחרי דורה הזכרתי כבר את פיטר ניואל, שהוא תמיד מקורי:

הזכרתי גם את רונאלד סירל האגדי. הנה עוד איור שלו:

אמן אנגלי שאייר את מינכהאוזן ברוח ה"אר-נובו" היה קלארק (J.B. Clark):

לפעמים מייחסים את האיורים שלו לצייר אנגלי בן גילו בשם ויליאם סטראנג –Strang. ייתכן שהם עבדו ביחד.

עוד מאייר הומוריסטי שאייר את מינכהאוזן הוא אלברט רובידה (Robida) (1848-1926). רובידה היה קריקטוריסט צרפתי שעסק במדע עתידי ונחשב למעין יורש של ז'ול ורן. הנה שני איורים שלו:

ואסיים בשלושה איורים של מאיירת אוקראינית מצוינת בת זמננו, סבטלנה אקָטֶבָה (Akateva).

ועוד כמה הרהורים שקשורים למינכהאוזן.

כשראספה כותב באנגליה את עלילות מינכהאוזן, הוא והקוראים יודעים ש-50 שנה קודם פרסם ג'ונתן סוויפט את מסעי גוליבר. אני מזכיר את זה משני טעמים: הראשון הוא, כי גם ראספה התכוון לכתוב יצירה סאטירית. הנה מה שכתב ראספה למהדורה הראשונה:

והטעם השני הוא ה"מרחק". סיפורי גוליבר מתרחשים בארצות רחוקות, וגם את מינכהאוזן מיקם ראספה ברוסיה, שאז הייתה רחוקה. מה שמביא אותנו למסקנה שבדיות היו במידה רבה תלויות במרחק במקומות שסתם בני אדם לא הגיעו לשם.

היום, כשכמעט כל אחד מאיתנו יכול להגיע לכל מקום בגלובוס כמעט שאין כותבים סיפורים בנוסח הזה של בדיות, ויסוד "המרחק" הביא את הגל העצום של מה שנקרא "מדע בדיוני".

האם היום ילדים אוהבים סיפורי בדיות? אינני יודע. בכל מקרה, מינכהאוזן, לפחות בארץ, הוא לא ספר שנחטף מהספריות.

בקולנוע לא זכה מינכהאוזן להצלחה. במאה ה-20 נעשו 20 סרטים על פי הספר ואף אחד מהם לא נשאר בזיכרון הקולקטיבי.

ב 1988 ביים טרי גיליאם מחבורת מונטי פייתון הפקה מרהיבה שעלתה 47 מיליון דולר, והכניסה שמונה מיליון.

ולסיום, למי שלא זוכר, יש גם דבר שנקרא "תסמונת מינכהאוזן". זוהי הפרעה פסיכיאטרית. מדובר באנשים שמדמיינים שיש להם מחלות שונות, רק כדי שיזכו לאשפוז, טיפול ותשומת לב.