מיהם או מהם ה"קלריוז"???

פעם, לפני שנים, ליתר דיוק בשנת 1981, הוצאנו אהרן שמי חברי ואני ספר שנקרא אלף בית של אנשים גדולים.

זה היה ספר ילדים ברוח הנונסנס.

על האיש "הגדול" נכתבו כמה חרוזים, ואת האות שבה מתחיל שם האיש אנסתי באיור כדי שתהפוך לדמות.

הנה כמה אישים כאלה מהספר שהיום קשה מאוד להשיג אותו:

זכינו לכל מיני ביקורות אבל הביקורת המעניינת ביותר הייתה זאת:

נורית ארד הייתה מבקרת לענייני צרכנות של "ידיעות אחרונות", וכצרכנית היא צדקה בכל מילה.

הנה השיר שכתבתי עליה:

**********

כאן אני עובר למשפחת בנטלי ומבטיח לקשר את ההמשך עם הפתיחה.

כשהייתי נער קראתי בהנאה את הספר הזה:

בסוף הרשומה אחזור אליו.

ואז נאסף לזיכרון שלי השם בנטלי. או בשמו המלא: אדמונד קלריו בנטלי.

לימים, כשהתחלתי להתעניין באיור ובתרבות הבריטית, התאהבתי באחד הקריקטוריסטים הנפלאים, ניקולאס בנטלי. בעיני הוא מהקריקטוריסטים הטובים של המאה ה-20, ורבים הכירו אותו בגלל האיורים שהכין לחלק גדול מספריו של ג'ורג' מיקש. למשל זה:

הנה שני איורים מתוך הספר הזה:

רק לאחרונה, כשרכשתי את הספר הזה:

התקשרו לי בראש כמה קשרים מעניינים:

א. שאדמונד קלריו בנטלי הוא אבא של ניקולס בנטלי.

ב. שאדמונד בנטלי, אותו הכרתי כסופר בלשים, הוא כותב נונסנס נפלא.

ג. והעיקר: ששמו האמצעי קלריו (Clerihew) הפך לביטוי המגדיר סוג מסוים של נונסנס שבנטלי היה הכותב העיקרי שלו.

אז מה זה קלריו?

ובכן, ההגדרה היא: חרוז קצר וקומי, בדרך כלל בנוי משני זוגות של שורות חרוזות שאינן שוות באורכן, שמתייחסות לאדם מפורסם.

ואני מוסיף: ברוב המקרים שם האיש הוא בסוף השורה הראשונה ומתחרז עם משהו בשורה הראשונה. בדרך כלל יש בקלריו משהו שקשור למעשיה של האישיות, אבל זה לא חובה.

ואז התברר לי ששמי ואני, בלי לדעת בכלל, כתבנו קלריו.

חבל, יכולנו להגיד את זה לגברת נורית ארד, ואז אולי היא הייתה מחליטה שיום ההולדת של בתה, יעל ארד, לא היה אומלל כל כך. האם כדי להתגבר על הטראומה שגרם לה הספר יעל הפכה ספורטאית דגולה?

נחזור לאדמונד קלריו בנטלי:

הוא נולד בלונדון בשנת 1875 ומת בלונדון ב-1956. במשך עשרים שנה היה אחד העיתונאים הבכירים וגם עורך ב"דיילי טלגראף". בנו ניקולאס מספר שאביו היה אדם מופנם ועצור באופן מיוחד. הוא היה משכיל והרבה לקרוא. "בענייני טעם", מספר ניקולאס, "הוא היה בור גמור. בגיל צעיר עסק בספורט, אבל לאט לאט הפך להיפוכונדר והתחיל לצרוך אלכוהול. אולי זה היה בגלל שלא הצליח לקבל ציון מעולה באוקספורד".

בגיל מבוגר כמעט שלא גילה עניין בספרות, בתיאטרון, במוזיקה או בקולנוע. בדעותיו היה ליברל והיה חבר באגודה הפביאנית.

הנה מה שכתבתי על האגודה הזאת בספר לונדון בעקבות סופרים וספרים:

את השירים שזכו מאוחר יותר לכינוי "קלריוז" (CLERIHEWS) הוא כתב כמו כל מי שעסקו בנונסנס, לשם שעשוע, ועברו כ-15 שנה עד שהם זכו לפרסום ולכינוי הזה.

את הקלריו הראשון כתב ב-1890 כשהיה בן 16. זה היה על סר האמפרי דייווי:

חברו הקרוב מילדות, ג'.ק. צ'סטרטון, שגם הוא הרבה לכתוב נונסנס, אייר לו את החרוז הזה. לימים המשיך צ'סטרטון ואייר לו איורים רבים.

שלא כמו צ'סטרטון והילר בלוק, בנטלי לא היה קתולי, ולכן מעניין לראות את השיר שכתב על בניאן, האיש שכתב את מסעות ההלך, ואת האיור שעשה צ'סטרטון:

השניים היו חברים קרובים, ועדיין אני מופתע שכמה קלריוז נמצאים גם בספר של בנטלי וגם בספר של צ'סטרטון, ויש גם כמה שמופיעים אצל שניהם בשינויים קלים.

עד היום מתלבטים חוקרי הנונסנס אם מדובר בכתיבה משותפת או שיש כאן גנבה ספרותית. בהמשך אביא עוד חרוזים של צ'סטרטון.

בנוגע לתרגום, בדרך כלל אין סיבה וגם די קשה לתרגם נונסנס, בעיקר חרוזים קצרים שמתפתחים מהחריזה וממשחק המילים במקור. רנה ליטוין למשל, שתרגמה דברי נונסנס רבים של אדוארד ליר, בחרה לא לתרגם את החמשירים, ממש מהסיבה הזאת. אבל אני בכל זאת תרגמתי שלושה והמחיר הוא שלא תמיד הצלחתי לחרוז את השורה השנייה עם שם האישיות, שזה אחד הדברים שמובילים את הקלריוז.

אגב, מי שרוצה ללמוד עוד על ה"חוקים" של הקלריוז, שילך ליו-טיוב.

הנה כמה קלריוז של בנטלי. ואתחיל בשלושה שעשיתי להם תרגום (לא הכי מוצלח, אני מודה).

הקומפוזיטור פרנץ ליסט

היה מפורסם בתור אקטיביסט

הוא ניגן על פי רוב

במכות של אגרוף

ברהמס היה פורץ בבכי

כשדוגדג בבית השחי

אבל מכה באף, קטנה!

שיפרה לו את ההלחנה

בספרד הגדולה הסופר סרוונטס

חשוב הרבה יותר מדנטה.

אבל באיטליה חושבים שדנטה

שווה כמו מאה סרוונטס.

הקלריו הבא הוא על ג'ורג' ברנרד שו:

מר ברנרד שו עמד לצאת למלחמה

כאשר שמע שזה עסק מסוכן ולא משתלם.

זאת דוגמה שהנושא בהחלט לקוח מהמציאות ומהשקפותיו של שו.

לעומת זאת, הקלריו הזה על לואיס קרול:

לואיס קרול

קנה תלבושת מפוארת

ובנה ארמון ענק

הכול מהרווחים של אליס.

אין לו שום קשר עם משהו שקרה במציאות. אם הסתכלתם ביוטיוב אז ראיתם ששתי האפשרויות מקובלות.

והנה עוד כמה עם תרגומים חופשיים:

חבל מאוד על קנאותו המטורפת של דיקנס לתרנגולים, ואפשר ממש לבכות מחוסר האמון שלו בכבשים.

"השפם של היטלר לא יכול להיות קטן יותר". זו המחשבה שצצה שוב ושוב במוחו של הגנרל גרינג.

כשהלורדים שאלו את בייקון כמה שוחד הוא לקח, הייתה לו לפחות את הכנות להסמיק.

גם צ'סטרטון, הסופר הנפלא שהתאהבנו בו בזכות האב בראון המצוין, שנראה כך בציור שלי:

עסק הרבה בנונסנס, למשל בספר הזה:

שבו מופיעים קלריוז רבים.

הנה למשל סבונרולה:

לשם השוואה, כך זה נשמע אצל בנטלי (עם אותו האיור):

על פי זה סבורים החוקרים שהשניים כתבו את זה יחד ומכיוון שלא תמיד טרחו לכתוב, אלא זכרו בעל פה וכך כל אחד מהם זכר משהו קצת שונה.

והנה אחד על לורנס סטרן:

ועל תומאס קרלייל:

וכעת, כמו שהבטחתי, עוד משהו על הספר טרנט יוצא בדימוס. מי שינסה להתמודד היום עם התרגום המיופיף והמסורבל של משה דור, יתקשה לעכל אותו. הנה המשפטים הראשונים:

מה שלמדתי מהקריאה החוזרת בספר, זה שמשה דור היטיב לשלוט בעברית והיה חשוב לו שאנחנו הקוראים נדע את זה.

בנטלי הקדיש את הספר לחברו צ'סטרטון.

ועוד משהו על העטיפה: כתבתי בעבר שמי שמאייר עטיפה כדאי שיקרא את כל הספר, בעיקר כדי לדעת מה לא לעשות. הנה קטע שבו מדברים טרנט ומר קאפלס על הגווייה שנמצאה:

ושימו לב לראש שצייר המאייר פול קור:

אז הנה קלריו שכתבתי על פול קור, המאייר שאייר אז את רוב העטיפות של הספרים שיצאו בכריכה רכה בספרי כיס מעריב:

עוד שתי הערות בקשר לספר הזה, שהגיע הזמן לתרגם אותו מחדש:

קודם כל, השם. באנגלית הוא נקרא המקרה האחרון של טרנט (Trent’s Last case), שזה נותן לקורא את ההרגשה שטרנט הוא בלש משטרה שיוצא לפנסיה כמו בההבטחה של דירנמאט. אבל בספר טרנט הוא צייר, עיתונאי ובלש, שהחליט לא לעסוק יותר בבילוש ולכן זה המקרה האחרון שלו. טרנט בן ה-32 לא יוצא לפנסיה, כפי שאומר בטעות השם העברי.

ועוד הערה: זה אולי מקרה יחיד בספרי בלשים שאנחנו הקוראים יודעים כבר מהעמוד הראשון כמה הסופר (כמו כל שאר הדמויות בספר) שונא את האיש שנרצח.

זוכרים, שבנטלי היה סוציאליסט בדעותיו ואת זה אנחנו מבינים כבר מהשורות הראשונות.

אני מביא כמה קלריוז שכתבתי לכבוד רשומה זו: