פיישנס של גילברט וסאליבן ומשהו על אוסקר ויילד
כשהיה בן 35, לאחר שהיה פקיד במשרד החינוך ועורך דין, וכשהיה כבר מחזאי די ידוע, פגש את ארתור סאליבן והחלה השותפות הידועה ביניהם שנמשכה כעשרים שנה.
כשהיה בן 35, לאחר שהיה פקיד במשרד החינוך ועורך דין, וכשהיה כבר מחזאי די ידוע, פגש את ארתור סאליבן והחלה השותפות הידועה ביניהם שנמשכה כעשרים שנה.
אחד משירי הילדים האהובים שלו היה כמובן השיר על האישה הזקנה שבלעה זבוב. השיר הזה היה אמנם מוכר ואהוב גם לפני הביצוע שלו, אבל היום אצל רוב האמריקאים הוא מחובר לברל אייבס.
כשהייתי ילד, אף הורה לא התפאר בעובדה שהילד שלו קורא. ממש כפי שהיום מעטים מציינים לשבח בפומבי שבניהם או בנותיהם צופים בטלוויזיה.
לפעמים מתברר שסיפור הרקע של הכנת הספר מעניין לא פחות מהספר עצמו, והוא מפנה אותי לאזורים, נושאים וזמנים שלא הכרתי.
לפני משהו כמו 25 שנים שודרה בערוץ 2, שהיה עדיין תינוק, תוכנית שנקראה אין עם מי לדבר. בארכיון שלי שמורים קטעים שאמרתי בתוכנית, וגם כאלה שהתכוונתי לומר.
הניגוד בין הביצוע השמרני, ולפעמים אפילו החובבני, לשימוש המוגזם באברי מין, הפרשות ודימויים סוריאליסטיים מטרידים, הפך להיות הסמל המסחרי של היוצר המיוחד הזה.
חלק מאוהבי הספרות האמריקאים, שקשה להם ליהנות מסיפורים שכתבו פושעים, נוטים עד היום לסבור שהוא הואשם במעילה שמישהו אחר ביצע
כשהמחבר עייף מעט מן הגדולים, ומתחיל להשתעמם בחברתם, הוא יושב וכותב סיפור ועוד סיפור לילדים… …כי מי שנותן דעתו לשמח אחרים, ושימח מעט גם את לבו.
האם אתם שייכים לסוג האנשים שנשארים ערים בלילה ותוהים למה יש לאוזניים תנוכים? או מתי הדגים ישנים? ובעיקר, למה יש אנשים מוזרים שממציאים שאלות שאתם אפילו לא חשבתם עליהם?