רולאן טופור היוצר הרב תחומי, ובונוס המלצה חמה

באביב 1997 כשביקרתי בפריז, נכנסתי לבית הקברות של מונפרנס, שם טמונים בין השאר שארל בודלר, ז'אן פול סארטר, סימון דה-בובואר, סמואל בקט, חיים סוטין ומקס נורדאו. כששוטטתי בין הקברים ראיתי קבר טרי ועליו מגן דוד, עם שמו של רולאן טופור. התפלאתי שלא פורסם בשום מקום שהוא מת.

עוד בחייו הכירו בו כאחד המאיירים הגדולים של תקופתו.

הנה הוא עם הסיגר הנצחי שלו:

בשנות ה-70 המוקדמות קיבלתי מחברי מיכה אולמן את הספר הזה:

וכך הכרתי את היוצר הנפלא הזה.

בספר הזה, שיצא בגרמנית, רוכזו עבודות מוקדמות שלו, כמעט כולן מבוצעות בקו שנראה די חובבני:

על כל הרישומים שלו הייתה שרויה רוח הסוריאליזם, וזה בתקופה שהאמנות הפלסטית הפנתה עורף לסוריאליזם.

הייתה ברישומים מהתקופה ההיא גם הנגדה מעניינת בין האדם הקטן, שצויר באופן ריאליסטי לחלוטין, לבין העולם המפלצתי שאיתו הוא מתמודד, כמו באיורים האלה:

כמה פרטים על רולאן טופור:

(*וכרגיל, אין לי שום יומרות לטפל בכל הצדדים היצירתיים של האיש המגוון הזה).

טופור חי בין השנים 1938-1997 בצרפת והיה בן ליהודים, פליטים מווארשה. במלחמת העולם השנייה, כשצרפת נכבשה, אביו נעצר והצליח להימלט ולשרוד. לרולאן הילד בן הארבע נתנו שם אחר וזהות של תלמיד קתולי.

אחרי המלחמה הוא למד אמנות ב"בוזאר" והפך להיות אמן רב תחומי: צייר, מאייר, קריקטוריסט, משורר, סופר, שחקן, מחזאי ובמאי קולנוע.

הניגוד בין הביצוע השמרני, ולפעמים אפילו החובבני, לשימוש המוגזם באברי מין, הפרשות ודימויים סוריאליסטיים מטרידים, הפך להיות הסמל המסחרי של היוצר המיוחד הזה.

צפו בבקשה בסרטו הזה.

טופור הושפע כמובן מאמנים כמו בוש וברויגל:

אבל גם מאמני הדפס פחות ידועים, כמו דפרה:

או וולגמוט:

אגב, ההדפס האחרון מתאר שרפת יהודים.

ואפילו מאלפרד קובין, שבעיני נראה כמו אביו הרוחני:

והנה חתך אקראי של עבודות של טופור:

רוב עבודות הצבע שלו צוירו בצבעי עיפרון:

היו לו גם כמה ספרים לילדים:

בגלל שעסק בכל כך הרבה תחומים, קשה להשוות את טופור ליוצר אחר בן תקופתו, אבל בגלל אופי היצירה המיוחד שלו, הוא שיתף פעולה עם רבים, ביניהם: פליני, ורנר הרצוג ורומן פולנסקי.

האיש הזה – שאמר פעם: "מראה של גופה היה תמיד דבר מזעזע, עד שהטלוויזיה הרגילה אותנו לכך" – הביא לצופים במחזות שלו מראות קשים, מקבריים ואפילו מגעילים.

אחד המחזות שלו יום השנה של ג'וקו, שהוא מעין פרודיה על המפקח בא של פריסטלי, מתרחש בבית שאי אפשר לצאת ממנו והשירותים שלו סתומים. על הבמה מצטברת צואה שהצופים רואים.

כשהמחזה הוצג בבריסל, כתב אחד המבקרים: "צריך לשים בכלא את האידיוט שיצר את הטינופת הזאת".

ומבקר אחר כתב: "במדינות מסוימות היו יורים במחזאי".

וכעת לסרט כוכב פרא, שטופור היה שותף ביצירתו. זהו סרט אנימציה למבוגרים משנת 1973, שביים רנה לאלו, שגם כתב את התסריט ביחד עם טופור. התסריט מבוסס על הספר הזה של סטפן וול:

טופור היה גם המעצב האמנותי של הסרט, שהופק באולפני יז'י טרנקה בפראג. הסרט הוא שיתוף פעולה של חברות הפקה מצרפת ומצ'כוסלובקיה. הסיפור האלגורי הוא על כוכב משונה, שבו חייזרים ענקים שולטים בבני האדם ומתייחסים אליהם כפי שבני האדם מתייחסים לבעלי חיים.

העלילה מתרחשת בעתיד הרחוק. ענקים דמויי אדם המכונים דראגים חיים בכוכב לכת בשם ייגאם, שבו הטכנולוגיה מפותחת מאוד וגם הרוחניות בדרגה גבוהה. הדראגים הביאו לכוכב שלהם בני אנוש (המכונים אומס – נשמע כמו המילה אדם בצרפתית) מכדור הארץ. אל חלק מבני האדם הם מתייחסים כאל חיות מחמד, ואילו האחרים חיים בטבע ונטבחים בידי הדראגים, שמעוניינים לשלוט בקצב ההתרבות שלהם. תוחלת החיים של הדראגים גבוהה מאוד, אבל קצב ההתרבות שלהם איטי.

[התמונות הן מתוך הסרט]

שלושה ילדים דראגים מציקים לאישה אנושית והורגים אותה. מאסטר סין, דמות מפתח במנהיגות הדראגים, מגיע למקום עם בתו טיווה והם מוצאים את האישה המתה ובנה התינוק שנשאר בחיים. טיווה מאמצת את היתום כחיית מחמד וקוראת לו טר. היא אוהבת את טר ונזהרת שלא לפגוע בו, אך בהתאם להוראות של אביה, היא שמה עליו קולר שבעזרתו היא שולטת בו. היא לוקחת את טר לבית הספר, שם הלמידה נעשית בעזרת אוזניות שמזרימות ידע לתוך הראש. בגלל פגם בקולר שלו, טר מקבל גם הוא את הידע הזה. כשטיווה מגיעה לגיל העשרה היא מבצעת לראשונה את המדיטציה של הדראג, שמאפשרת לגזע שלהם לצאת למסעות. היא מאבדת עניין בטר, שהופך בינתיים לאדם צעיר בעל השכלה של דראג. הוא נמלט לטבע וגונב את האוזניות של טיווה.

הוא נתקל באישה אנושית שמסירה מעליו את הקולר ומציגה אותו בפני השבט שלה, שמתגורר בפארק נטוש של דראגים, ובו הרבה יצורים משונים ונופים מוזרים. טר מראה להם איך להשתמש באזניות כדי לקבל את הידע – הוא זוכה בזכות לעשות זאת לאחר שניצח בדו קרב. הידע שהם רוכשים מאפשר להם לקרוא את ההודעות של הדראגים, וכך נודע להם שהפארק עומד להיות מטוהר מבני אדם. כאשר מתחיל הטיהור, חלק מבני האדם נטבחים וחלק בורחים ומאחדים כוחות עם שבט אחר. הם מותקפים על ידי דראגים עוברי אורח, ומצליחים להרוג אחד מהם ונמלטים למתקן חלליות נטוש, למרבה זעמה של הנהגת הדראגים.

הם ממשיכים לגור שם במשך כמה שנים ועוד בני אדם מצטרפים אליהם. בזכות הידע שמגיע מהאוזניות של טר הם מצליחים להעתיק את הטכנולוגיה של הדראגים ובונים שתי חלליות, בעזרתן הם מקווים לעזוב את ייגאם ולטוס לירח שלו, "כוכב הפרא", ולחיות שם בביטחון. ואז מתרחש טיהור נוסף במתקן החלליות ורבים מבני האדם נרצחים. קבוצה של בני אדם בהנהגת טר נמלטת בעזרת החללית ומגיעה לכוכב הפרא. שם הם מגלים פסלים ענקיים, שאליהם הדראגים נוסעים בזמן המדיטציה, ושם הם נפגשים עם ישויות מגלקסיות אחרות בטקס משונה שמשמר את הגזע שלהם. בני האדם הורסים חלק מהפסלים ומאיימים על המשך קיומם של הדראגים. רצח בני האדם בייגאם נפסק ובעומדם מול המשבר הזה הדראגים מבקשים שלום. וזה מוביל לתקופה של דו קיום בשלום בין שני הגזעים, כאר כל אחד מהם מרוויח מדרך חשיבתו של האחר.

*

וכעת במעבר חד לאנימטור אחר – דודו שליטא.

דודו הוא אנימטור ישראלי פעיל ופורה, המשמש גם כאוצר האנימציה בפסטיבל אנימקס.

דודו הוא גם חוקר אנימציה, ולאחרונה הקים ויזם פרויקט נהדר – הגיגת אנימציה.

מומלץ ביותר לצפייה. אין לי ספק שתיהנו וגם תלמדו.

 

* ברצוני להודות לידידי יגאל גבאי, שבזכות החומר שמסר לי התאפשרה כתיבת הפוסט הזה.