או הנרי ואחד מסיפורי הנוכלים שלו

היום, כשמתברר שבתי כלא הם אכסניה לנשיאים, ראשי ממשלה, שרים ואיילי הון, כמעט שכחנו שפעם היו מושיבים בהם גם סופרים. באנגליה זה היה מקובל מאוד.

תומאס מאלורי, האיש שקיבץ ואולי המציא את המיתוס של המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, כתב חלק מסיפוריו בבתי סוהר שונים, בימים שבהם לא עסק בתכנון הבריחה מהם.

בן ג'ונסון, המחזאי בן זמנו של שייקספיר, היה פושע לא קטן והצליח להימלט מתלייה בעוון רצח כשהוכיח שהוא איש כמורה ויודע לטינית.

ג'ון דן, גדול המשוררים של המאה ה-17 והכומר הראשי של כנסיית סנט פול בלונדון, ישב בכלא בעוון נישואים עם קטינה.

דניאל דפו, מחבר רובינזון קרוזו, שנחשב לאבי הרומן המודרני האנגלי, ראה הרבה את תאי הכלא מבפנים והועמד יותר מפעם אחת אל סד הקלון.

ג'ון בניאן מוכר קצת פחות, אבל הוא זה שחיבר את רב המכר הענק מסעות ההלך. חלק גדול מהספר נכתב בכלא.

וכמובן אוסקר ויילד והשנתיים הכי מתוקשרות שהוא בילה בכלא.

כל אלה הם סופרים בריטים, ועליהם אפשר להוסיף עוד כמה דמויות מהאיים ההם, כמו: מילטון, וולטר ראלי, טוביאס סמולט ולי האנט, ויש עוד רבים. ואסור לשכוח שגם בספרד הושיבו סופרים בכלא, שם למשל נכתב דון קישוט.

אני תוהה אם מישהו כבר כתב ספר מקיף על סופרים שישבו בכלא. אולי אציע את זה לחברי מיכאל דק – המשימה הזאת מתאימה ליכולותיו כתחקירן וככותב נפלא.

הפעם אני רוצה להזכיר בהקשר זה, סופר שכולנו מכירים ורבים אוהבים, והוא דווקא אמריקאי. כוונתי לאו הנרי.

בתקופה הקצרה שבה עבד בבנק הספיק או הנרי, שאז עוד נקרא ויליאם סידני פורטר, לבצע מעילה. חלק מאוהבי הספרות האמריקאים, שקשה להם ליהנות מסיפורים שכתבו פושעים, נוטים עד היום לסבור שהוא הואשם במעילה שמישהו אחר ביצע ופורטר לא רצה להסגיר אותו.

זה עלה לו בעונש קל של חמש שנים בכלא, ושם הוא בעצם התחיל לכתוב את הסיפורים הקצרים והנפלאים שלו.

לפי גרסה אחת (ויש גם כמה אחרות) הוא אימץ לעצמו את הפסבדונים או הנרי כי היה קיצור שמו של אחד משומרי הכלא – אורין הנרי. הוא חשש שאם ישתמש בשמו האמיתי יגלו המו"לים שמדובר באסיר ולא ידפיסו את הסיפורים.

בכלא הוא התנהג מאוד יפה. הוא למד רוקחות והפך להיות רוקח במרפאה של הכלא. שם במרפאה היה לו חדר שבו התגורר. הוא ריצה רק שלוש שנים מתוך החמש שנגזרו עליו.

מעטים זוכרים שאו הנרי היה גם מאייר.

הנה אחד האיורים שלו מהתקופה בה עבד כרוקח (כנראה כבר לא בכלא):

הנה עוד איור שלו, לסיפור החתול והחרב:

14 סיפורים כתב או הנרי בכלא.

ייתכן שהעבר הפלילי שלו הוא זה שהביא אותו לכתיבת כמה מהסיפורים הפחות מוכרים שלו.

מדובר בסדרה של 14 סיפורים שהגיבורים שלהם הם נוכלים חביבים: ג'ף פיטרס ואנדי טאקר.

תרגמתי את אחד הסיפורים האלה, שבו מסופר כיצד השניים האלה הכירו זה את זה.

הנה הסיפור, מלווה בשני איורים שעשיתי על פי מאייר אמריקאי שלצערי איני יודע את שמו:

 

ג'ף פיטרס כמגנט אישי

לג'ף פיטרס היו מספר תוכניות לעשות כסף כמספרם של המרשמים לבישול אורז שאפשר למצוא בצ'רלסטון, דרום קרוליינה.

יותר מהכל אני אוהב לשמוע אותו כשהוא מספר על הימים ההם, כשהיה מוכר משחות ותרופות נגד שיעול בקרנות הרחוב, כשהיה חי מהיד אל הפה ומהלב אל הלב עם האנשים, כשהיה משחק "עץ או פלי" עם הגורל על הפרוטה האחרונה שלו.

הגעתי לפישר היל, ארקנסו, הוא סיפר, לבוש במעיל עשוי עור צבי, נעול במוקסינים ארוכי שיער  ועם טבעת שבה יהלום בן שלושים קראט, שקיבלתי משחקן בטֶקסָרקָנָה. אין לי מושג מה עשה השחקן באולר שנתתי לו תמורתה.

הייתי דוקטור ואו הו, רופא אינדיאני ידוע, והיה לי אז רק קלף אחד. מדובר בגלולה מאריכת חיים עשויה מעשבי מרפא, שנתגלו במקרה על ידי טא-קווה-לה, אשתו היפהפייה של ראש השבט צ'וקטאו, כשחיפשה צמחים כדי לקשט בהם קערת כלבים מבושלים לטקס ריקוד התירס השנתי.

העסקים לא הלכו טוב בעיר האחרונה שבה ביקרתי, כך שהיו לי רק חמישה דולרים. הלכתי אל הרוקח של פישר היל וקיבלתי ממנו בהקפה שישה תריסרי בקבוקים של רבע ליטר. פקקים היו לי במזוודה – פקקים ונוזלי התרופות שנשארו לי מהביקור בעיר הקודמת. החיים נראו לי שוב ורודים אחרי שקיבלתי במלון חדר עם ברז ומים זורמים, והבקבוקים עם "שיקוי התחייה" היו מסודרים בתריסרים על השולחן.

בלוף? לא, אדוני. היו בבקבוקים ההם תמצית נוזל של קינחונה שעלו לי שני דולר, ונילין בשווי עשרה סנט, ושנים אחרי שעברתי בערים האלה אנשים באו וביקשו עוד מהתרופה הזאת.

בלילה שכרתי עגלה והתחלתי למכור את התרופה הזאת ברחוב הראשי. פישר היל היא עיר נמוכה, מוכת קדחת, והתרכובת הפנואמארצית היפותטית אנטי סקורקאטית הייתה, על פי האבחנה שלי, מה שהיה דרוש לציבור.

השיקוי החל להימכר כמו טופו על לחם קלוי בארוחות של צמחונים. מכרתי שני תריסרים בחמישים סנט האחד כשהרגשתי שמישהו מושך בכנף מעילי. ידעתי מה פירוש הדבר, אז ירדתי והחלקתי שטר של חמישה דולר לידו של האיש שעל בגדו היה כוכב גרמני כסוף.

"שוטר", אני אומר, "זה לילה נאה".

"יש לך רישיון עירוני", הוא שואל, "למכור את תמצית הזבל הלא חוקי הזה שאתה מעז לקרוא לו תרופה?"

"אין לי", אני אומר. "לא ידעתי שיש לכם פה עיר. אם יתברר לי שזאת עיר אשיג רישיון אם זה נחוץ".

"אני חייב לסגור אותך עד שתעשה את זה", אמר השוטר.

הפסקתי למכור וחזרתי למלון. שוחחתי על זה עם בעל המלון.

"או, אין לזה סיכוי בפישר היל", הוא אמר. "דוקטור הוסקינס הוא הרופא היחיד כאן והוא גיסו של ראש העיר, והם לא מרשים לשום רופא אליל לעבוד כאן".

"אני לא רופא", אמרתי. "יש לי רישיון רוכלות מהמדינה ואני מוציא רישיון עירוני בכל מקום שזה נדרש".

למחרת בבוקר הלכתי למשרדו של ראש העיר ואמרו לי שהוא טרם הגיע והם לא יודעים מתי יבוא. ואז חוזר לו דוקטור ואו-הו למלון ומקפל את עצמו בכיסא נוח, מדליק לעצמו סיגר מלכותי וממתין.

אחרי כמה דקות דחף את עצמו צעיר עם עניבה כחולה לכיסא הסמוך ושאל מה השעה.

"עשר וחצי", אמרתי,  "ואתה אנדי טאקר. ראיתי אותך בפעולה. זה לא היית אתה שהמציא את 'חבילת המעלות של קופידון הגדול' במדינות הדרום? בוא נראה, זה היה צירוף של טבעת אירוסין עם יהלום צ'יליאני, טבעת נישואין, מרסק תפוחי אדמה ועותק של הרומן דורותי ורנון, הכול בחמישים סנט.

אנדי שמח שזכרתי אותו. הוא היה רוכל מצוין ויותר מזה. הוא כיבד את מקצועו והסתפק ברווח של 300 אחוז. היו לו הצעות רבות להיכנס לעסקים לא חוקיים של תרופות ועשבי מרפא, אבל הוא מעולם לא התפתה לסטות מדרך הישר.

הייתי זקוק לשותף, אז אנדי ואני הסכמנו ללכת יחד. סיפרתי לו על המצב בפישר היל ועל המצב הפיננסי הירוד בגלל השילוב המקומי של פוליטיקה וסמים משלשלים.

אנדי הגיע באותו בוקר באחת הרכבות. גם המצב שלו היה די ירוד, והוא עמד לערוך מגבית בקרב תושבי העיר לטובת אוניית מלחמה חדשה שתיבנה מתרומות עממיות. אז יצאנו וישבנו בכניסה ובחנּו את המצב.

***

למחרת בבוקר בשעה אחת עשרה, כשישבתי שם לבדי, השתחל לו "דוד טום" אחד לתוך המלון וביקש שהדוקטור יבוא מיד לראות את השופט באנקס, שהוא מסתבר ראש העיר וגם אדם חולה מאוד.

"אני לא רופא", אמרתי. "למה שלא תלך ותזעיק רופא?"

"בוס", הוא אמר, "דוק הוסקינס הלך לראות אנשים חולים בכפרים. הוא רחוק עכשיו איזה 20 מייל מכאן. הוא רופא אחד שיש פה בעיר, ואדון באנקס חולה ושלח אותי להביא אותך בבקשה אז בוא".

"כמו בן אדם לחברו", אמרתי, "אני אלך לבדוק אותו". אז שמתי בכיס בקבוק של הנוזל המחייה והלכתי ישר לגבעה למעונו של ראש העיר, הבית הכי מפואר בעיר, עם גג משופע ושני כלבים מברזל יצוק על הדשא.

ראש העיר באנקס היה כולו חבוי במיטה פרט לקצה השפם וכפות הרגליים. הוא פלט קולות שהיו מסוגלים להוציא את תושבי סן פרנסיסקו לפארקים. איש צעיר עמד ליד המיטה והחזיק ספל עם מים.

"דוק", אמר ראש העיר, "אני נורא חולה, הולך למות. אתה יכול לעזור לי?" "אדון ראש העיר, אני לא בדיוק תלמיד מן המניין של אס.ק.לאפיוס, ואף פעם לא לקחתי שיעורי רפואה בקולג'", אמרתי אני. "אני רק באתי בתור בן אדם לחבר, לראות אם אני יכול לעזור".

"אני אסיר תודה", הוא אמר "דוקטור ווא-הו. זה אחייני מר בידל. הוא ניסה להקל עלי אבל ללא הצלחה. אוי… אלוהים… אוי אוי אוי…" הוא סיכם.

הנדתי בראשי אל מר בידל, וישבתי על המיטה לבדוק את הדופק של ראש העיר.

"בוא נראה את הכבד שלך, אני מתכוון את הלשון", ואז הרמתי וסובבתי את העפעף שלו והסתכלתי ישר לאישונים שלו.

"כמה זמן אתה כבר חולה?"

"זה התחיל אוי… אתמול בלילה", אמר ראש העיר. "תיתן לי משהו בשביל זה דוקטור, לא?"

"מר פידל", אמרתי, "תרים קצת את התריס".

"בידל", אמר הצעיר. "אתה מרגיש שאתה יכול לאכול קצת האם וביצים, דוד ג'יימס?"

"אדון ראש העיר", אמרתי אחרי שהצמדתי את אוזני לכתפו הימנית והקשבתי, "יש לך התקפה קשה של הבריח הימני של העוגבון".

"אלוהים אדירים", אמר הוא תוך גניחה. "אתה לא יכול למרוח על זה משהו או לסדר את זה או משהו?"

לקחתי את הכובע והתקדמתי לדלת.

"אתה לא הולך, דוק", יילל ראש העיר. "אתה לא הולך ומשאיר אותי למות עם הזה… עם העוגבון הבריחי הזה".

"קצת אנושיות, דוקטור ואוא הא", אמר מר בידל. "אני חייב למנוע ממך הפקרה של אדם במצוקה".

"דוקטור ואו הו, אם לא אכפת לך", אמרתי אני. ואז חזרתי למיטה זרקתי לאחור את שערי הארוך.

"אדון ראש העיר", אני אומר, "יש רק תקווה אחת עבורך. התרופות לא יועילו לך אבל יש כוח עליון, למרות שגם הסמים די טובים", אמרתי אני.

"למה אתה מתכוון?" אמר הוא.

"הדגמה מדעית", אמרתי אני. "ניצחון הרוח על הסָרְסָפָּרִילָה. האמונה שאין כאב או מחלה מלבד זאת שנוצרת כשאנחנו חשים ברע. תצהיר שאתה חייב. תפגין!"

"מה הם הדברים האלה שאתה מדבר עליהם, דוק?" אמר ראש העיר. "אתה לא סוציאליסט או משהו?"

"אני מדבר", אמרתי אני, "על השיטה הגדולה של מימון פסיכי, על התורה המוארת של טיפול תת הכרתי למרחקים ארוכים בדלקת מוחית והכחשה על הספורט הביתי הנפלא הידוע בשם מגנט אישי".

"ואתה יודע להשתמש בזה, דוק?" שאל ראש העיר.

"אני אחד הסנהדרינים המורשים של השיטה הפנימית", אמרתי אני. "הפיסחים מדברים והעיוורים מתחילים לגעת ברגע שאני מטפל בהם. אני מדיום מהפנט קולורטורי ושליט רוחני. רק בזכותי היה הנשיא המנוח של חברת החומץ המר יכול לשוב לעולם ולתקשר עם אחותו ג'ין בישיבות האחרונות באן-ארבור. אתה מכיר אותי כמי שמוכר תרופות ברחוב", אמרתי אני, "זה לעניים. איתם אני לא משתמש במגנטיזם אישי. אני לא משפיל את עצמי עד אבק כי להם אין מספיק אבק".

"ובי תטפל?" שאל ראש העיר.

"תקשיב", אמרתי אני. "היו לי צרות רבות עם כל מיני אגודות רפואיות בכל מיני מקומות. אני לא רופא, אבל כדי להציל את חייך אני אתן לך טיפול נפשי אם תסכים, כראש העיר, לא ללחוץ בעניין הרישיון שלי".

"כמובן שאעשה זאת", אמר הוא, "אז גש לעבודה דוק, כי הכאבים חוזרים שוב".

"המחיר הוא 250 דולר והחלמה מובטחת בשני טיפולים", אמרתי אני.

"בטח", אמר ראש העיר, "אני אשלם את זה. אני מניח שהחיים שלי שווים את זה".

התיישבתי ליד המיטה והבטתי ישר לתוך עינו.

"כעת", אמרתי, "הסח את דעתך מהמחלה. אתה לא חולה, אין לך לב ולא בריח ולא עצם כתף או מוח או משהו ואין לך שום כאב. תהיה מודע לטעות שלך. וכעת אתה מרגיש שהכאב שלא היה לך נוטש את הגוף שלך, נכון?"

"אכן, אני מרגיש קצת יותר טוב דוק", אמר ראש העיר. "בחיי, עכשיו תגיד כמה שקרים על זה שאין לי נפיחות בצד שמאל ושאפשר לתמוך אותי בכמה כרים ואוכל לאכול כמה נקניקיות ועוגות שמרים".

עשיתי כמה תנועות בידי.

"כעת", אמרתי אני, "הדלקת חלפה. התנוך הימני של מסלול השמש שקע. אתה מרגיש מנומנם. אתה לא מסוגל להשאיר את העיניים שלך פקוחות. לפי שעה המחלה תחת פיקוח, עכשיו אתה ישן".

ראש העיר עצם לאט לאט את עיניו והתחיל לנחור.

"אתה עד, מר טידל", אמרתי אני, "לנפלאות המדע המודרני".

"בידל" אמר הוא. "מתי תיתן לו את הטיפול הנוסף, דוקטור פו-פו…"

"ואו-הו", אמרתי אני. "אני אבוא מחר באחת עשרה. כשהוא יתעורר תן לו שמונה טיפות של טרפנטין וחצי קילו סטייק. בוקר טוב".

למחרת הגעתי בזמן. "ובכן, מר רידל", אמרתי אני כשפתח את דלת חדר השינה, "איך הדוד שלך הבוקר?"

"נראה הרבה יותר טוב", אמר האיש הצעיר.

הצבע חזר והדופק שלו נראה יופי. נתתי לו עוד טיפול והוא אמר ששארית הכאב נטשה אותו.

"כעת", אמרתי אני, "כדאי שתישאר במיטה יום או יומיים ואז תהיה בריא. מזל שנקלעתי הנה לפישר היל, אדון ראש העיר, שכן כל התרופות שיש לרפואה הרגילה לא היו עוזרות במקרה שלך. וכעת, כיוון שהתבררה הטעות והכאב הוכח כמשהו שקרי, בוא נעבור לנושא מעודד יותר. מדובר בשכרי בסך 250 דולר. לא בצ'ק בבקשה, אני שונא לחתום מאחורי הצ'ק בדיוק כמו שאני שונא לחתום בצד הקדמי של הצ'ק".

"יש לי פה מזומן", אמר ראש העיר, כשהוא מוציא ארנק מתחת לכר.

הוא ספר חמש שטרות של 50 דולר והחזיק אותם בידו.

"תביא קבלה", הוא אמר לבידל.

חתמתי על הקבלה וראש העיר הגיש לי את הכסף. שמתי אותו בזהירות בכיס הפנימי.

"כעת עשה את חובתך, שוטר", אמר ראש העיר כשהוא מחייך לא כמו אדם חולה.

מר ברידל הניח את ידו על זרועי.

"אתה אסור דוקטור ואו-הו המכונה פיטרס", אמר הוא, "בעוון עיסוק ברפואה בלי רישיון לפי חוקי המדינה".

"מי אתה?" שאלתי אני.

"אני אגיד לך מי הוא", אמר ראש העיר כשהוא מזדקף במיטתו. "הוא בלש שנשכר על ידי ההסתדרות הרפואית של המדינה, שעוקב אחריך על פני חמישה מחוזות. הוא הגיע אלי אתמול ויחד תכננו איך לתפוס אותך. אני מניח שלא תמשיך לרפא בסביבה שלנו, אדוני הפאקיר. מה אמרת שהיה לי, דוק?" צחק ראש העיר. "תרכובת… על כל פנים זו לא הייתה התרופפות המוח אני מניח".

"בלש", אמרתי אני.

"נכון", אמר בידל. "אני חייב למסור אותך לשריף".

"בוא נראה אם תעשה את זה", ואז תפסתי את בידל בצווארו וכמעט העפתי אותו מהחלון.

אבל הוא מצא אקדח ודחף לי אותו מתחת לסנטר ואני עצור, והוא שם עלי אזיקים והוציא את הכסף מהכיס שלי. "אני עד", אמר הוא, "שאלה הם אותם שטרות שאתה ואני סימנו, השופט באנקס. אני אחזיר אותם לשריף כשנגיע למשרדו והוא ישלח לך קבלה. הם ישמשו עדות במשפט".

"טוב מאוד מר בידל", אמר ראש העיר. "וכעת, דוקטור ואו-הו", הוא המשיך, "למה שלא תשתמש בכוחות העל שלך? אתה לא יכול לשלוף את הפקק מהמגנט האישי שלך עם השיניים ולעשות הוקוס פוקוס ולהשתחרר מהכבלים?"

"בוא, שוטר", אמרתי אני ביראת כבוד. "בוא נראה את הטוב שבמצב", ואז פניתי אל באנקס הזקן ושקשקתי בכבלים.

"אדוני ראש העיר", אמרתי אני, "יום יבוא, והוא לא רחוק, וגם אתה תאמין שהמגנטיזם האישי הוא הצלחה וגם במקרה הזה".

כשהגענו קרוב לשער אמרתי, "אנחנו יכולים לפגוש פה מישהו, אנדי, אז מוטב שתסיר אותם…"

אה, כן, כמובן. זה היה אנדי טאקר. זה היה רעיון שלו. וככה השגנו את הכסף שבעזרתו פתחנו את העסק המשותף.