ברל אייבס והגברת הזקנה

אם יקרה יום אחד שאיזה מראיין ישאל אותי: …ולסיום, איזה שיר אתה הכי אוהב?

יש לי תשובה מהירה: ונצואלה, של ברל אייבס.

באיש הזה התאהבתי כשהייתי בן 13, כשבן דודי יוסי הקלמן השמיע לי אותו מעל גבי תקליט Long Play, ועד היום הוא הזמר האהוב עלי.

אני יודע שזה לא מעיד על טעם טוב והבנה במוזיקה, ולפני שאתם קובעים את דעתכם עלי תשמעו את זה:

מתישהו בשנות ה-60 או ה-70, ברל אייבס הגיע להופעות בארץ בהיכל התרבות, ואני הייתי בין הראשונים שקנו כרטיס להופעה. החזקתי מעמד עד ההפסקה ואז הלכתי הביתה לשמוע אותו בתקליטים. אני חושב שהאיש על הבמה נראה קצת משועמם, ולא נראה לי שהקהל מעניין אותו.

משהו על האיש:

הוא נולד באילינוי בשנת 1909.

כשהיה ילד, הדוד שלו שמע אותו שר עם אמו כשעבדו בגינה, והזמין אותו לשיר במפגש של ותיקי צבא. זאת הייתה ההתחלה.

אייבס מספר שכאשר למד בסמינר למורים, באמצע שיעור אנגלית "נוכחתי לדעת שאני מבזבז את זמני". קמתי ויצאתי מהכיתה. המורה העיר איזו הערה מרושעת, ואני טרקתי את הדלת בעוצמה כזאת שהזגוגית של הדלת נשברה". שישים שנה לאחר המקרה, אחד המבנים בבית הספר הזה קיבל את השם "ברל אייבס".

בתחילת הקריירה הוא היה זמר נודד, ואני זוכר שבילדותי אהבתי לקרוא שהוא ישב כמה פעמים בבית סוהר. היה לזה איזו הילה רומנטית. היום כשאני קורא את הביוגרפיה שלו זה לא מוזכר.

אייבס היה גם שחקן קולנוע מצוין. זכור במיוחד התפקיד הנפלא של ביג דדי בסרט חתולה על גג פח לוהט.

ב-1958 הוא קיבל אוסקר על שחקן המשנה הטוב ביותר בסרט The Big Country.

בתקופה השחורה של "ציד המכשפות" של מקארתי, אייבס נחשב לקומוניסט, אבל בגלל שהסכים להעיד מול הוועדה של המכון לפעילות אנטי אמריקאית, כי פחד להפסיד את מקור הפרנסה שלו, הוועדה הוציאה אותו מהרשימה השחורה, מה שעזר לפרנסה אבל גרם לקרע בינו לבין אמנים רבים, ובעיקר הואשם בבגידה ובהלשנה על ידי פיט סיגר.

41 שנה מאוחר יותר הם השלימו והופיעו יחד בקונצרט התרמה בניו יורק ושרו את השיר Blue Tail Fly. אייבס כבר היה בכיסא גלגלים.

אייבס היה פעיל בתנועת הצופים וקיבל את פרס באפלו הכסף, שבטח לא שמעתם עליו.

מתוך אינספור השירים שהקליט, רובם שירי עם, היו גם שירי ילדים רבים. בדרך כלל הוא ליווה את עצמו רק בגיטרה, אבל בשירי הילדים הוא השתמש בכל מיני אפקטים של כלי נגינה מעניינים כמו בשיר Old McDonald Had a Farm.

אחד משירי הילדים האהובים שלו היה כמובן השיר על האישה הזקנה שבלעה זבוב. השיר הזה היה אמנם מוכר ואהוב גם לפני הביצוע שלו, אבל היום אצל רוב האמריקאים הוא מחובר לברל אייבס.

השיר הזה, שהיו לו כמה גרסאות, הפך גם לספר ילדים מצליח. מאיירים רבים אהבו מאוד לאייר אישה זקנה שבולעת פרה.

הראשון היה סימס טאבאק.

טאבאק, שחי בין השנים 1932-2011 היה מאייר אמריקאי יהודי. למרות שרבים מהמאיירים הניו יורקיים היו יהודים, יש סיבה שאני מזכיר את יהדותו. חלק מהספרים שטאבאק כתב ואייר היו מבוססים על אגדות יהודיות. הנה הוא בדיוקן עצמי:

והנה אחת העטיפות של הגברת הזקנה:

הספר יצא עם חלונות או "חורים" בדפים (Diecut). טאבאק נחשב למחדש בתחום הזה, והספר הזה זכה במדליית קלדקוט, אולי הפרס החשוב ביותר שניתן בארצות הברית למאיירים של ספרי ילדים. כאן תראו את טאבאק מסביר על הספר.

אגב, מי שזכה הכי הרבה פעמים בפרס הזה (שמונה פעמים) הוא מוריס סנדק. המאייר המצוין אורי שולביץ, ישראלי שחי בניו יורק, זכה בקלדקוט ארבע פעמים.

הגברת שבלעה זבוב זכה להצלחה עצומה. הנה כמה איורים מתוכו:

בעקבות ההצלחה הוא חיפש עוד רעיון לספר עם חורים, ואז נזכר בשיר באידיש ששמע בילדותו בברונקס, היה לי מעיל קטן, והוא יצר עוד הצלחה ענקית: המעיל של ג'וזף:

מסתבר שהספר הזה יצא גם בעברית:

את הסיפור שלו אתם ודאי מכירים בכל מיני גרסאות. ג'וזף הוא איכר עני, והמעיל שלו שמתרפט הפך לבגד אחר, בכל פעם יותר קטן. בסוף נשאר רק כפתור, שג'וזף מאבד אותו.

בעברית היו גם כמה גרסאות לסיפור הזה. אחת מהן היא זו:

ספר שכתב שלמה אבס ואני איירתי. הנה כמה איורים מתוכו:

טאבאק אייר עוד כמה ספרי אגדות, כמו זה למשל:

וגם אגדות יהודיות: מה ששמעתי מסבא:

הוא גם אייר את הקופסאות למנות ילדים של מקדונלדס:

מאייר אמריקאי נוסף שאייר את הגברת הזקנה שבלעה זבוב הוא ג'ארד לי, מאייר וקריקטוריסט אמריקאי בן גילי בערך. הוא משתף פעולה עם סופרת בשם לוסיל קולונדרו

קולונדרו הבינה שמדובר במכרה זהב, ולכן דאגה שהזקנה החביבה שאוהבת לבלוע לא תמות. כך התאפשר להוציא סדרה ענקית של ספרים, שבהם היא בולעת כמעט הכול.

גם אני עשיתי, לצורך הרשומה הזאת, כמה איורים לשיר הזה. לא נראה לי שאיזה מו"ל יחשוב שזו גרסה לילדים.

 

 

ולסיום הנה עוד שיר נפלא של ברל אייבס, שיר עם אנגלי נפלא שזכה להמון ביצועים, אבל של אייבס הוא בעיני הטוב ביותר .