יעקב פיכמן והנחלת המורשת

מדי פעם אני מספר ברשימות האלה שנופים לא מרגשים אותי. גם כשאני משוטט בכפרים שמסביב לונדון אני נהנה אמנם מהנופים, אבל בעיקר מהחלק בנוף שנעשה על ידי בני אדם.

רבים מהסופרים והמשוררים שאת יצירותיהם קראנו בילדותנו ניסו לקרב אותנו אל הטבע. עם חלק מחברי זה הצליח. אצלי – פחות.

אחד מהסופרים שראה בזה ממש שליחות היה יעקב פיכמן, שלו מוקדשת את הרשומה הזאת.

כך בערך הוא נראה כשהיה משורר צעיר:

מאז ימי האנציקלופדיה העברית ועד ימי ויקיפדיה הצטמקה דמותו של פיכמן מ-30 שורות לכדי 15.

אחת השורות בוויקיפדיה זו לשונה:

שירתו האישית המאוחרת היא שירה מעמיקה, קודרת ופסימיסטית. הוא מת בשנת 1958 כשהיה בן 79 ונקבר בבית הקברות טרומפלדור.

ילדותי שלי הייתה ספוגה בהרבה מאוד פיכמן. זה התחיל ביקטן בתל אביב הנפלא שאייר נחום גוטמן; וכשגדלתי מעט הגעתי לאיילת העמק, שגם אותו ליווה נחום באיורים, מעטים אמנם אבל נפלאים.

אולי בגלל שפיכמן ראה בכתיבה לילדים מעין מנוחה מהכתיבה למבוגרים, פיכמן שלי לא היה פסימי, לא קודר, ואני מרשה לעצמי לומר שגם לא מעמיק.

הנה, כך כותב פיכמן בן ה-21, בערך בגיל שבו הוא מתואר באיור למעלה (שעשיתי כמובן על פי צילום, כמו את שאר הפורטרטים שאני עושה):

כשהמחבר עייף מעט מן הגדולים, ומתחיל להשתעמם בחברתם, הוא יושב וכותב סיפור ועוד סיפור לילדים. לפעמים מילדותו שלו ולפעמים מילדותכם שלכם. אותה שעה באה השמחה בלבו והשעמום אין לו עוד שליטה עליו. כי מי שנותן דעתו לשמח אחרים, ושימח מעט גם את לבו.

המוטיב הזה, דהיינו שבכתיבה למבוגרים חושב האדם רק על האמת, מתלבט ומתייסר אם צריך, ואין לו שום עניין או צורך לשמח את הזולת, ואילו בכתיבה לילדים זהו העיקר – המוטיב הזה מעסיק אותי עד היום ומעמיד בסימן שאלה את המושג "ספרות ילדים". לכן אני מעדיף את המושג "ספרים לילדים" או "סיפורים לילדים".

הסופרים של פעם נהגו להבליט את הרצון לשמח את הילדים ובעיקר איך לרומם את מצב רוחם.

במכתבים שכתב ביאליק לפיכמן זרועים משפטים כאלה:

בעיקר אני אוהב את המכתב הזה, שכתב ביאליק לפיכמן מעיר המרפא קרלסבד:

שימו לב, הוא ב"עיר מרפא".

והנה מה שאמר ביאליק על פיכמן:

אין לי ספק שבין הקוראים כאן יש מיטיבי שירה, שהמשפטים האלה יהיו נהירים להם. לי הם ממש לא (האם אני צודק, שבמקום להתייחס לשירה של פיכמן ביאליק התייחס למסות הביקורת שלו?).

אבל פרט לעניין הרב שגילה פיכמן בטבע במסגרת כתיבתו לילדים, כילד מצאתי שהיה לו גם צורך עמוק להכיר לזולת גיבורי תרבות שהשפיעו עליו. מהם שהכיר ופגש ומהם שלא.

לספר שירת הזמיר של בוקי בן יגלי כתב פיכמן מעין מבוא, שהוא למעשה סיפור חייו של בוקי בן יגלי. זאת הפעם הראשונה שבה ראיתי ספר סיפורים לנוער שבו הסיפור על המחבר מחזיק רבע מהספר.

הנה העמוד הראשון, שיש בו מעין מסר לבני הנעורים:

לימים, כשנפל לידי ספר הביוגרפיות חיים למופת שכתב פיכמן לילדים (הוצאת מסדה), נוכחתי כי מופיע בו גם הסיפור על בוקי בן יגלי מילה במילה.

וכעת לכמה ספרים לילדים מתוך כ-20 כאלה שכתב פיכמן.

בשנות ה-40 של המאה ה-20 החליטה אגודת הסופרים להוציא יחד עם הוצאת מסדה ספרים לנוער בסדרה שנקראה ספריית מפרש.

בספרייה שלי יש כמה ספרים מהסדרה הזאת, ואחד מהם הוא איילת העמק, סיפורים שכתב פיכמן.

את איילת העמק קיבלנו, אמנון אחי ואני, מבן דודנו גרשון לידר מטבריה.

במחצית הראשונה של המאה ה-20 חשבו כמה סופרים שיש חשיבות רבה להביא לנוער את מפעל החלוציות בארץ ישראל.

ביאליק, למי שזוכר, לא כתב אפילו שיר אחד על החלוצים של המפעל ההתיישבותי בארץ. כשביקר ביאליק בארץ ישראל בשנת 1909, החלוצים ממש התחננו בפניו שיעודד בכתיבתו את מפעלם החשוב. והוא, המשורר הלאומי, עורר סערה גדולה כשקרא להם דווקא את הסיפור "מאחורי הגדר".

פיכמן, שהיה צעיר מביאליק בשמונה שנים, וניהל איתו שיחות רבות, ניסה כמעט בכל מה שכתב בארץ, ובעיקר בסיפורים לילדים ולנוער, להביא את בשורת הארץ והגאולה ובעיקר את המעבר מהגולה לארץ.

הנה מה שכתב בהקדמה לספר יוסי בגליל:

הסיפור איילת העמק נתן את שמו לספר, ובו מסופר על שלושה חברים בני מושבה שיוצאים לטיול ומצילים איילה מכדורי צייד. יש בו גם משהו מאהבת נעורים, שאם אנחנו הילדים רצינו לקרוא עליה, נאלצנו להסתפק באגדת שלושה וארבעה.

הנה שלושת הילדים שצייר גוטמן, שאייר את רוב ספריו של פיכמן:

והנה האיור הנפלא של האיילה, זאת שהילדים הצילו, שעד היום מהלך עלי קסם:

אחד הסיפורים באיילת העמק נקרא סיפורים על ביאליק. מתוך הסיפור, הנה קטע על קפי, כלבו של ביאליק:

כפי שכבר הזכרתי, המעבר מהגלות לחיי חופש ועבודה בארץ ישראל היה נושא שפיכמן רצה להעביר לילדים. הוא המציא את דמותו שלי יוסי, שהיה בעצם בן דמותו שלו.

אם אני זוכר נכון היו יוסי עולה לארץ, יוסי בתל אביב, ועוד איזה יוסי אחד או שניים, וכמובן – יוסי בגליל:

אף עורך לא היה מוציא היום ספר לנוער שבו אין שום קשר בין הסיפורים פרט לעובדה שאותו אדם חיבר אותם. תמצאו שם סיפור על יהודה המכבי הצעיר; סיפור על הרצל; אגדה על חסידות, שכאילו יצאה מ"ויהי היום" של ביאליק, וסיפור על ילדי ה"חדר" שיצאו ליער והצטרפו לשירת הציפורים. וכן גם סיפור על יוסי שנוסע לגליל בחברת אחיו יצחק.

בימים אלה קראתי שוב את הסיפור הזה. האם הייתי אוהב אותו היום לו הייתי ילד? אני לא בטוח.

קשה לי שלא להיזכר בסלמה לגרלף, שמלכתחילה רצתה ללמד את הילדים גיאוגרפיה, ולשמחתנו נסחפה לשרשרת של הרפתקאות ואגדות, וכך זכינו לנילס הולגרסן המענג.

פיכמן הכניס ב"יוסי בגליל" אוסף דביק של ציונות לילד, אבל שכח שנחוץ גם סיפור, או לפחות איזו עלילה קטנה. יש בסיפור עוד דמות שפיכמן אוהב מאוד – המורה כרמי. אני מניח שהוא מבוסס על דמות אמיתית. כרמי הוא מורה בלב ובנשמה, אוהב את ארץ ישראל כמו שרק פעם מורים אהבו, ומצליח להעביר את האהבה הזאת לתלמידיו (טוב, זה היה מזמן). ייתכן שמדובר במישהו כמו אליעזר שמאלי.

הנה שתי הצעות שלי לדמותו של כרמי:

כשיוסי ויצחק מגיעים לכפר מל"ל, יוסי נזכר כמובן במשה לייב לילינבלום, שעל שמו נקרא היישוב.

בסיפור יוסי אפילו נזכר שהוא קרא את האוטוביוגרפיה של לילינבלום, חטאת נעורים. לא שיש לי עניין להתווכח עם סופרים מתים, אבל אם אתם שואלים אותי, יוסי, שהוא בערך בן 13, לא היה מסוגל לקרוא את הספר הנורא הזה (ובוויקיפדיה כאמור עוד כתוב שפיכמן הוא קודר ופסימי…).

הנה ככה העביר לנו פיכמן את המידע החשוב אודות לילינבלום:

וכך אגב הנסיעה העביר פיכמן את הסיפור של רות ובועז:

יכולת ההזדהות של יוסי היא מפתיעה. בכל תקופה הוא רוצה להיות, ובכל מקום שהוא מגיע אליו הוא היה רוצה לגור (הוא גר בתל אביב, זוכרים).

הנה, בחדרה למשל (כן, שמעתם טוב, בחדרה) הכרמל מזכיר לו את אליהו הנביא. איך לא?

ובגלבוע נדמה לו שהוא מבחין בנקודה אחת:

אני לא מתכוון לעייף אתכם, אבל עוד גיבור תרבות אחד אהוב על פיכמן ועל המורה כרמי, ולכן גם על יוסי, הוא אהרן דוד גורדון.

הנה האיור של נחום גוטמן לקטע שבו מתפעם יוסי מן הכנרת:

הנה קטע מהסיפור יהודה המכבי:

והנה איור שלי לסיפור יהודה המכבי:

ואסיים בספר הזה:

גם כאן יש הרבה שירי טבע, למשל זה:

ויש גם את השיר הידוע ביותר של פיכמן, שאנחנו עדיין אוהבים לשיר עם הלחן של חנינא קרצ'בסקי:

ואת השיר הזה, עם איור של לאויזדה:

את הפרשנות או האסוציאציות לשיר הזה ולאיור אשאיר לכם.