קריקטורות ללא רחמים
כנראה שקריקטורה מתויגת אצל רוב הציבור תחת התווית: "משהו שצריך להצחיק".
הרשומה מוקדשת לשבעה קריקטוריסטים שסבורים שלקריקטורה אין גבולות כשזה נוגע לאכזריות.
עשור לישראל בדבר השבוע
תקופת חושך גרועה מימי הביניים, תקופה שהיחיד נמחק על ידי השתלטות האספסוף, תקופה בה ממלאת צביעות, שחיתות ספרותית ורוחנית כל פינה – בתקופה זו רציתי להביע את האידאה של היחיד הקיים בתוך האין-סופי לבדו מול האלוהים.
קולנוענים מציירים
אנשי קולנוע רבים עסקו בציור. חלק התחילו את העיסוק באמנות פלסטית לפני שהפכו לקולנוענים… והעיקר: איך פיטר יוסטינוב צייר את הנאצים
15 שנה בגולאג – גורלו של קריקטוריסט
יש הטוענים שרוטוב נחשב לאמן הפופולארי ביותר ברוסיה בין המלחמות, יותר ממאלביץ' למשל. הטענה הזאת מראה קודם כל שהקריקטורה נחשבה שם אז לאמנות.
הקריקטורות של גילראי ורולנדסון
באותה תקופה בלונדון יש כבר המון בתי קפה, ובהם יושבים כל מיני "פרלמנטים" עממיים ומתווכחים. וגם הדפוס ותעשיית העיתונים מתפתחים במהירות, מה שהופך את הקריקטורה למעין "מאמר מערכת" קל ופופולארי.
איך לגור
האם אתם גרים או מתגוררים? או אולי דווקא שוכנים? כך או כך, ויליאם הית רובינסון יציע לכם איך לשפר את החוויה.
סאטירה היסטורית – אוסברט לנקסטר רב הפעלים
כשאתם עושים סאטירה על מנהיגי ההווה יש סכנה שיתבעו אתכם תביעות דיבה או סתם ישמיצו אתכם. אבל אם אתם מעזים ללעוג על ההיסטוריה ועל המיתוסים הלאומיים, הסכנה היא שמיד תקבלו את התואר בוגדים.
דרקולה – מְארמין וָמברי ועד איאן פולוק
כשעסקתי בהכנתו של הספר לונדון בעקבות סופרים וספרים, והגעתי לצ'לסי אל הבית שבו היה גר בראם סטוקר, מי שכתב את דרקולה, נזכרתי בארמין (ארמיניוס) ומברי, מגיבורי ילדותי.
שתי מאיירות נפלאות – מרי לוניג וסוּ קוֹ
מצבו של העולם היה טוב בהרבה אם בכל התחומים נשים היו משתלבות או תופסות את מקומן כמו בתחום האיור. כבר במאה ה-19, כאשר באמנות (ציור ופיסול) מספרן של הנשים המובילות היה זעום, באיור היה שינוי חיובי.
אחריותו של הקו
הרבה כבר כתבתי על הקו – אחד היסודות החשובים של האמנות החזותית. כולם יודעים שמדובר במשהו שלא קיים במציאות ושהומצא על ידי אמנים, שנזקקו לו כדי להגדיר תחומים, וגם בתהליך ההתפתחות של הדפוס, כאמצעי עזר להדפסה. הפעם אדבר על "האחריות".