15 שנה בגולאג – גורלו של קריקטוריסט

הביטו בבקשה על הציור התמים הזה:

הנה הוא עם תרגום לעברית:

וזה סיפורו של הציור:

בשנת 1934 הראה הקריקטוריסט קונסטנטין רוטוב את הרישום הזה לחבריו בעיתון הסאטירי "קרוקודיל" (ראו להלן). העורך רצה להדפיס אותו אבל רוטוב חשב שהוא קצת וולגרי והרישום לא הודפס.

עברו כמה שנים, ובעקבות חיפוש שעשו השלטונות בביתו של רוטוב, נמצא הציור ורוטוב נעצר באשמת "פגיעה בסחר הסובייטי ובשיתוף הפעולה הסובייטי". הקריקטורה הוגדרה כ"אנטי סובייטית" וורוטוב הוגלה לגולאג והיה שם 15 שנה.

אז מי הוא רוטוב? הנה הוא כאן בדיוקן עצמי:

וכאן הוא בצילום, שבו הוא נראה פחות משועשע:

קונסטנטין (קוסטיה) פאבלוביץ' רוטוב (Konstantin Pavlovich Rotov) נולד ב-1902 בעיר רוסטוב ולמד שם בבית ספר לאמנות.

הקריקטורות הראשונות שלו פורסמו כבר כשהיה בן 14. כשהיה בן 19 עבר למוסקבה והיה בצוות העיתון הסאטירי קרוקודיל.

העיתון קרוקודיל – עיתון סאטירי שיצא לאור בברית המועצות – החל את דרכו בשנת 1922 כמוסף סאטירי של העיתון Workers’ Gazette  ואז נקרא "המוסף". כאשר התחיל לצאת לאור בנפרד ניתן לו השם "קרוקודיל", אשר נבחר בישיבת המערכת מתוך רשימה של בעלי חיים. בשנים אלו יצאו לאור בברה"מ מספר רב של עיתונים סאטיריים, למשל זאנוזה ופרוז'קטור. בסופו של דבר כולם נעלמו. למרות שסאטירה פוליטית הייתה מסוכנת במשך רוב תקופת ברה"מ, לקרוקודיל היה חופש פעולה רב יחסית, שאפשר לו לצחוק על אישים ומאורעות פוליטיים. נושאים טיפוסיים ובטוחים לסאטירה בתקופה הסובייטית היו חוסר היוזמה והדמיון של הפקידוּת והבעיות שנוצרות משתייה של הפועלים הסובייטים בזמן העבודה. ב"קרוקודיל" צחקו גם על ארצות קפיטליסטיות ועל קבוצות אתניות, פוליטיות ודתיות שהתנגדו לשיטה הסובייטית. לדוגמה, בזמן "משפט הרופאים" העיתון פרסם קריקטורות ומאמרים אנטישמיים. בין המשתתפים בעיתון היו ולדימיר מאיאקובסקי, קוקריניקסי ויולי גאנף. המגזין הפסיק לצאת לאור אחרי נפילת בריה"מ ב-1991. ב-2005 הוא יצא לאור מחדש ברוסיה. המשרדים היו במוסקבה ובכוונה הדפיסו את העיתון על נייר סובייטי. הוא הפסיק להופיע ב-2008.

דמותו של רוטוב מרתקת אותי במיוחד בגלל כמה סיבות:

א. הוא התחיל את הקריירה שלו קצת לפני המהפכה והמשיכה אחריה בתקופת הסובייטית.

ב. הוא עסק גם בקריקטורה, גם בתעמולה, אבל הרבה לאייר ספרים.

ג. הוא היה בן דורם של כמה יוצרים חשובים, ביניהם ולנטין קטייב (זוכרים את מפרש בודד מלבין

באופק? רוטוב צייר אותו), וגם של אילף ופטרוב שכתבו את 12 הכיסאות ואת עגל הזהב.

רוטוב אייר גם את עגל הזהב ובסוף הרשומה אביא כמה איורים שלו ושלי לספר הזה, שהוא אחד

הספרים האהובים עליי.

ד. הוא מוזכר תכופות בנשימה אחת עם קריקטוריסט אחר, בוריס יפימוב, שהוא דמות מעניינת בפני עצמו.

יפימוב היה יהודי שקיבל את פרס סטאלין ומת ב-2008 כשהיה בן 108. אולי אקדיש לו פעם רשומה משלו.

אבל כאן אנחנו עם רוטוב, שחי רק 57 שנה.

אתחיל דווקא בהודאה שאני לא ממש מת על ההומור שלו.

בהזדמנות אכתוב רשומה שבה אנסה להסביר למה אין הרבה קריקטוריסטים (בעבר ובהווה) שיש להם באמת הומור משובח (אני חייב להודות שזאת משימה די קשה).

למשל, כשרוטוב מבקר את שיגעון הפרוות, שהוא נגדו, הוא מצייר ציור כזה:

הכותרת: "אין אצלך מקום לעוד שועל?"

זה לא בדיוק הומור פרוע ונפלא כמו שיש לגארי לארסון למשל. אבל התמימות שלו בכל זאת מעבירה את דעותיו בחן רב. אהבתו הרבה לבעלי חיים, כפי שהוצגה בקריקטורה על הפרוות, הייתה עוד סיבה לפופולאריות שלו. בתו ספרה שהבית שלהם היה מלא בחיות.

בקריקטורות שלו הוא הרבה להשתמש בבעלי חיים במקום בבני אדם:

אבל זה לא הפריע לו, למשל, להשתמש בחיות בתור הדמויות האלימות, כאשר רצה להציג את מה שמכונה "חיות אדם", כמו בפוסטר הזה שנעשה נגד אלימות נגד נשים:

יפימוב עמיתו היה נוקב יותר במסרים שלו:

ולמרות זאת רוטוב היה הרבה יותר פופולארי, ויש טוענים שבין המלחמות הוא נחשב לאמן הפופולארי ביותר ברוסיה, יותר ממאלביץ' למשל.

הטענה הזאת מראה קודם כל שהקריקטורה נחשבה שם אז לאמנות.

עיקר ההומור שלו בא לידי ביטוי בהגזמה, וכוחו היה בריבוי פרטים, כמו למשל בקריקטורה הזאת שעוסקת בביורוקרטיה ונקראת "ביורוקרטיה של אנשי המערות":

נושא הביורוקרטיה הוא אחד המפגעים שסטיריקנים אפילו בברית המועצות היו יכולים (אם לא הגזימו כמובן) לבקר אותו בלי שהשלטונות ינקטו נגדם צעדים מגבילים.

(אפרים קישון, למשל, שלא התקיף באמת את השלטון בארץ, הרשה לעצמו ללעוג בהמון רשימות שלו על הביורוקרטיה).

הנה עוד קריקטורה שלו שעוסקת בתחום הביורוקרטי:

הכותרת היא: "זה קורה במוסדות רבים: מצמצמים כוח אדם, מגרשים בטלנים מיותרים, והנה שימו לב – הם חוזרים!"

גם את האדריכלות רוטוב היה יכול לשים ללעג, כל עוד עשה זאת באופן נחמד ובלי להאשים באופן ישיר את הרשויות בברה"מ, שממש ביצעו פשעים בתחום הזה. הכותרת של הציור החביב הזה היא: "אין לי מושג מה זה הדבר הזה. בשביל עוגה זה גבוה מדי ובשביל בית זה מתוק מדי".

הנה שתי עבודות של רוטוב שעוסקות בתחבורה, בהן מתבקשת מאוד היכולת שלו בריבוי פרטים:

והנה עוד שני איורים ברוכי פרטים, הראשון נקרא "צרות במטבח המשותף":

האיור הבא נעשה כדי להראות שכל הקולנוע האמריקאי הושפע מאניית הקרב פוטיומקין של אייזנשטיין:

אני לא מת על האיור הדי פשטני הזה, שבו הוא גם מוכיח שהוא לא אשף גדול בפורטרטים קריקטוריים, רחוק מאוד למשל מבן גילו האמריקאי אל הירשפלד. אפשר למצוא באיור הזה אנשי קולנוע רבים. אדגיש רק את שלושת גיבורי הקומדיה האילמת: צ'רלי צ'פלין, באסטר קיטון והרולד לויד.

כשמחירי הירקות ברוסיה עלו, רוטוב לא צייר אנשים רעבים שמחפשים ירקות בפחי אשפה כמו שאולי היה מצייר יפימוב. הוא צייר איור שהיה אפשר מיד להכניס אותו לספר ילדים:

וכתב: "איזה יופי! עכשיו אנחנו יודעים כמה אנחנו שווים".

ואכן בספרי הילדים האהבה לפרטים שירתה את רוטוב מצוין.

בשונה מקריקטוריסטים פוליטיים רבים (וכמובן גם כאן אפשר להזכיר את יפימוב) הייתה לו אהבה לספרי ילדים, ושם אהבת החיות והנטייה לאיורים מרובי פרטים עשו אותו כוכב.

רוטוב היה צעיר בכ-10 שנים מענקי האיור לילדים, מטרוחין, לבדב, ליסצקי וארמולאייבה. אבל בשונה מהם הוא לא פתח את עצמו להשפעות של האמנות הפלסטית של תקופתו ונשאר קריקטוריסט מובהק גם כשצייר איורים לצ'וקובסקי או למרשק. הנה איור ל"זבובינה זמזמינה" (השם הזה הוא מתוך אחד התרגומים לעברית. היו גם אחרים).

והנה עוד איור טיפוסי שמזכיר לי מאוד את איוריו של ולטר טרייר:

והנה כמה גלויות מאוירות לסדרת סיפורי ילדים קלאסיים:

ועוד איור של רוטוב לספר ילדים:

כדי להראות את דרך הרישום שלו, הנה כמה רישומים מהתקופה הארוכה שבה חי בגולאג, אך קודם כל הצילום שלו בעת שנאסר:

רוטוב כתב על זה ספר, ויש המון זיכרונות של חברים שתיארו את ההומור שלו גם באיורים וגם בחיים.

יש סיפור, שפעם כשהעגבניות שגידלו למאכל היו עדיין ירוקות, הוא צבע אותן באדום וצהל כשהם הגיעו בשמחה ובישרו שכבר אפשר לאכול את העגבניות…

הומור של גולאגים…

שם בגלות הוא הרבה לרשום בעיפרון רישומים מציאותיים. הנה כמה מהם:

כאן אני רוצה להביא שלושה איורים שלו לספר "עגל הזהב" (האם ייתכן שעדיין לא כתבתי רשומה על הספר הנפלא הזה?).

גם אני הכנתי איורים לספר הזה. הם לא נועדו לדפוס. עשיתי אותם כמתנה לחברי אבנר כץ ליום ההולדת ה-80 שלו, שחל לפני ארבעה ימים.

ואם פתחתי במשהו עצוב על המאסר של רוטוב, אסיים במשהו עוד יותר עצוב.

לא מזמן נמכר המכתב הזה, שכתב באבל לרוטוב, ב-8750 $:

לקונסטנטין רוטוב, אישי!

מאת: י. באבל

מוסקבה, 10.3.1930

אתה יודע איזה פורטרט אני צריך.. האם אתה יכול לראות אם יש לך אותו בהישג יד?

בבקשה תעביר לי אותו דרך קטיה ובינתיים אל תספר לאף אחד, עד שאתן לך רשות.

ובעבור זה אני משתחווה לך עד האדמה.

חושבים שהמכתב הזה מתייחס לפורטרט של יבגניה פייגנברג חאטיוטינה-יבז'ובה, אשתו של הקומיסר לענייני פנים ניקולאי יז'וב, שאיתה ניהל באבל רומן. "קטיה" היא יקטרינה בוריסובנה, אשתו של רוטוב. באבל הוסיף קריקטורה עצמית משעשעת עם יד מושטת לעבר רוטוב. המסמך הזה חשוב ביותר מפני שייתכן שהוא הסיבה הישירה להאשמות שהועלו נגד באבל והובילו להוצאתו להורג.

באבל נולד במולדאבנקה, אודסה. כיום הוא נחשב לאחד הסופרים הסובייטים היהודים הגדולים ביותר. ספרו הידוע ביותר הוא "חיל הפרשים". הוא גם היה אחד מהסיפורים הטרגיים בספרות הרוסית המודרנית.

הוא נעצר כ"אויב העם" בזמן הטיהורים של סטלין והואשם בניהול רומן עם אשתו של מפקד ה נ.ק.ו.ד המודח ניקולאי יז'וב. בלחץ החקירה הודה באבל שהוא מתנגד למהפכה, טרוריסט טרוצקיסטי ומרגל. הוא הוצא להורג ב 27.1.1940 (יז'וב עצמו הוצא להורג בפברואר 1940). האפר של שניהם נקבר באותו מקום. יבגניה התאבדה בבית חולים לחולי נפש. ב-1954 חרושצ'וב טיהר את באבל מכל ההאשמות.

לא הייתי מצליח לכתוב את הרשומה הזאת ללא עזרתה תמר פוֹקס בתרגום ובחיפוש.

תודה תמרי!!