פעם, כשהיינו סטודנטים ומטבע הדברים גם די עניים, כשהלכנו יום אחד ברחוב, אמר לי שמיל, שהיה חברי לחדר השכור: אנחנו משלמים המון שכר דירה, אז בוא נלך לגור.
סיפרתי את זה כדי להדגיש שהפועל לגור הוא מעניין מאוד. הוא לא בדיוק אקטיבי ולא בדיוק פאסיבי, שהרי אתה "גר" בדירה גם כשאתה לא נמצא בה.
ובכלל, מישהו יכול להסביר לי מה ההבדל בין "לגור" ו"להתגורר"? כשהייתי ילד גרתי בכרכור או התגוררתי בכרכור?
ומתי נכתוב "לשכון" במקום "לגור"?
לא מזמן חזרתי מלונדון, שם התגוררתי במשך שבועיים וביקרתי בשני מוזיאונים די חדשים שלא הייתי בהם קודם.
הראשון הוא מוזיאון העיצוב החדש.
המוזיאון הזה נחנך ב-2016 והוא שוכן במבנה שבעבר היה המוזיאון של חבר העמים הבריטי, או כפי שכיניתי אותו אז, "בית התפוצות הבריטי".
שום דבר מתוכו של המבנה לא נשאר, והוא תוכנן מחדש על ידי האדריכל ג'ון פוסון.
בלי להיכנס לעניין העקרוני שקשור לעיצוב ולמוזיאונים לעיצוב, אני יכול לקבוע, בלי שזה ייחשב לשקר גס, שהמעצבים אוהבים נורא את "העתיד".
אז פרט לתצוגה הקבועה במוזיאון הזה, נערכה בו כאשר אני ביקרתי שם תערוכה די מקיפה של מגורים בעתיד, שנקראה Home Futures. מנקודת מבט של ההווה שבו אני תקוע, קשה לי לפעמים לראות את העתיד, ולכן אני חושב שאני מעצב גרוע.
אז אין לי מושג למשל על יד מה הצטלמתי פה:
הנה עוד כמה עיצובים עתידיים מהתערוכה הזאת, שאם תמהרו אולי עוד תספיקו לראות אותה. היא מוצגת עד 24.3.2019.
יום לאחר הביקור במוזיאון השאפתני הזה הגעתי לשכונת פינר, המרוחקת ממרכז לונדון.
על פינר כתבתי בהרחבה בספר "שעה מלונדון", שבו סיפרתי שהגעתי לפינר כאשר נודע לי ששם היה גר הקריקטוריסט הנפלא ויליאם הית רובינסון.
והנה לאחרונה נודע לי שבאחד הפארקים בשכונה נפתח לפני שנתיים בערך מוזיאון המוקדש לאישיותו ולעבודותיו של רובינסון.
המוזיאון הוא צנוע ולא מקיף את מכלול עבודתו הנפלאה של רובינסון. הנה שני צילומים שלי מהמוזיאון הזה:
אבל הספר הזה שקניתי שם הוא אוצר נפלא של רעיונות שאפשר לקרוא להם "מלחמתו של הית רובינסון במודרניזם":
בשנת 1930, כשהוציא את הספר הזה, היה הית רובינסון בן 67, ממש ישיש במושגי הזמן. בימים ההם שיא האופנה היו הרהיטים של האדריכלים מרסל ברוייר ומיס ואן דר רוהה, אלו שהיו עשויים מצינורות פלדה מכופפים, כמו למשל כיסא וסילי המפורסם:
או הרהיטים האלה:
לרובינסון, שגדל בעידן הוויקטוריאני והאדוארדיאני, הצינורות האלה מבית ה"באוהאוס" נראו כמו בדיחה, ובספר יש הרבה פרודיות חזותיות על האופנה הזאת.
והוא מתחיל בפרה היסטוריה:
הוא מראה גם איך אפשר לשפר את הצנרת הזאת לטובת חתול או ילד:
באמצעות הטכניקה הזאת קל לדעתו להתאים את הגדלים לממדי הגוף.
ובכלל לעצב רהיטים לשימושים ספציפיים.
את הסט הזה לארבעה מושבים אני מתפלא שטרם עשו:
ואם כבר צינור אז למה לא להעביר דרכו נוזלים?
או אוויר?
והנה מתקן לטוסטים:
ומשהו שישפר את הגשת האוכל:
אבל יש בספר הנפלא הזה, שמלווה בטקסט של ק.ר.ג' בראון (K.R.G. Brown), עוד הצעות נפלאות איך לשפר את הדיור…
וגם איך לחסוך מקום על ידי כך שמחברים את חדר השינה לחדר האמבטיה:
התקופה בה נעשה הספר אופיינה בכך שהאדריכלים והמעצבים התחילו להתעסק ב"איך חוסכים מקום". זה היה תהליך חדש, שכן קודם אנשים גרו בבתים מרווחים. וכשאני אומר "אנשים" כוונתי למעמדות העליונים ולעשירים, כי למי אכפת איפה גרים העניים. אז הית רובינסון נרתם גם הוא למשימה החשובה של חיפוש פתרון לחסרון בחלל, למשל:
הוא אפילו הציע לעירוניים לסדר להם נוף כפרי, כמו שהאנגלים אוהבים:
והצעה למי שמעדיף את החלב שלו טרי:
האנגלים כמוני אוהבים מאוד את הית רובינסון, ולאחרונה יצאו במהדורות חדשות גם הספרים האלה:
כולם נעשו בשיתוף ק.ר.ג' בראון, סופר פורה מאוד שהיה צעיר מרובינסון ב-20 שנה.
בעתיד אביא כאן עוד הרבה רעיונות של רובינסון.
ובינתיים אם אתם בפינר, אז הנה פנינה מקומית. הטקסט הוא מהספר שעה מלונדון:
אף פעם לא הבנתי מה עושה מעצב פנים.
את הית' הכרתי בזכותך ואני מתאהבת בו כל פעם מחדש.
והמכונה לחלוקת אוכל נראית כמו הרעיון מ"זמנים מודרנים" של צ'רלי צ'פלין, או להיפך. מי שהיה קודם.
נהדר! בשם עולם העיצוב אני נבוכה לספור כמה מן ההצעות נראו לי לגיטימיות