לפני שבועות אחדים שאל אותי חברי הקרוב והאהוב אבנר כץ למה אני לא מעלה רשומה על הקריקטוריסט הגדול תומס רולנדסון. השאלה תפסה אותי בזמן שכתבתי את הרשומה הבאה. ביום שני הקרוב (11/3) יחול יום הולדתו ה-80 של אבנר. החברות האמיצה שלנו התחילה לפני 64 שנים, והרשומה הזאת מוקדשת לו:
הקריקטורה, בעיקר זאת שמאופיינת בהגזמת אברים (ובעיקר אפים), ימיה קצרים מאוד.
מעניין להבחין שגאוני האמנות עד ראשית המאה ה-18 לא הכירו ולא השתמשו באפשרות ההגזמה.
אפילו לאונרדו, שאוהבים לחשוב שצייר "קריקטורות", כמעט שלא הגזים. וגם כשעשה זאת, לא הבליט אבר מסוים, ובטח לא את האף.
אם לנסות ולהצביע על האיש ש"המציא" את ההגזמה, האצבע תראה לכיוון פייר ליאונה גצי, צייר איטלקי שחי בשנים 1674–1755.
האיש הזה שצייר פרסקות בכנסיות ופורטרטים של מדינאים לא השאיר חותם משמעותי בתולדות האמנות,
אבל חוקרי הקריקטורה חייבים להתייחס אליו.
הנה דיוקן עצמי של גצי:
והנה קריקטורה שלו מעשה ידיו:
אם הוגארת, הצעיר ממנו ב-23 שנים, ראוי להיחשב כראשון הציירים שאצלו רכיב ההומור מוביל (מדובר כמובן רק בחלק מעבודותיו), גצי הוא האיש שהכניס את יסוד ההגזמה, בעיקר בפנים האנושיות, כמו למשל ברישום הזה של ויוואלדי (גצי אהב לצייר מוזיקאים):
או ברישומים האלה:
או בקריקטורה הזאת, שהכותרת שלה היא: נזיר עם גזר ואישה עם סיר לילה:
הרשומה הזאת עוסקת בעיקר בשני קריקטוריסטים אנגלים שפעלו במאה ה-18, בתקופה שאוהבים לכנות "תור הזהב של הסאטירה באנגליה" – תקופה שקיבלה את הכותרת התקופה הג'ורג'יאנית.
שני היוצרים הם
ג'יימס גילראי (1756 – 1815), כאן בדיוקן עצמי:
ותומס רולנדסון (1757 – 1827), כאן גם הוא בדיוקן עצמי:
שמות ידועים מאוד בקרב מי שמתעניין בתולדות הקריקטורה.
בדרך כלל מוסיפים לשניים גם את ג'ורג' קרוקשאנק. אבל ברשומה הזאת לא כללתי אותו שכן הקדשתי לו בעבר רשומה נרחבת.
הסיבה שפתחתי בגזי היא שהשניים האלה, גילראי ורולנדסון, שנולדו בערך כשגצי מת, למדו מהקריקטורות שלו את ההגזמה ובעיקר את החיבור בין אמנות "קלאסית" או "אקדמית" לקריקטורה.
מי שהוכשר כאמן אקדמי היה זקוק לאומץ רב כדי לעבור לקריקטורה, ובהמשך נראה איך זה נראה, בעיקר אצל רולנדסון.
התקופה בה יצרו השניים הייתה שדה גידול מצוין לסאטיריקנים. בית המלוכה הבריטי נחלש והכוח השלטוני עבר לפרלמנט ולמפלגות, מה שהביא לכך שגם מעמד האצולה הפך להיות מטרה לביקורת ולעג, בייחוד כאשר בצרפת מתחוללת מהפכה וגם באמריקה נשמעים קולות מהפכניים.
באותה תקופה בלונדון יש כבר המון בתי קפה, ובהם יושבים כל מיני "פרלמנטים" עממיים ומתווכחים. וגם הדפוס ותעשיית העיתונים מתפתחים במהירות, מה שהופך את הקריקטורה למעין "מאמר מערכת" קל ופופולארי.
גם גילראי וגם רולנדסון היו רווקים, לא היו להם ילדים והם היו מכורים לעבודתם. לגילראי היתה בת זוג קבועה. מדובר בהאנה האמפרי, שהייתה מו"לית והוציאה לאור את רוב הקריקטורות שלו. פעם הם כמעט התחתנו אבל בדרך לכנסייה אמר לה גילראי: "נראה לי שזה רעיון טפשי, אנחנו חיים יפה מאוד ביחד, בואי נשאיר את זה ככה".
להאנה האמפרי הייתה חנות ברחוב סטראנד, ושם היו תלויות הקריקטורות של גילראי. הנה כך צייר את זה גילראי:
באחת הקריקטורות הידועות שלו, גילראי צייר את האנה:
כאן היא הדמות השנייה משמאל, וזה ציוד מאוד לא מחמיא שלה.
הקריקטורות, שהיו בעצם הדפסים צבועים, נמכרו בנפרד. כלומר רובן לא הודפסו בעיתונים, ומעניין שההדפס הזה, שבו מופיעה גברת האמפרי – שנקרא ויסט של שני פני – היה אחד ההדפסים הכי פופולאריים. מעניין למה. בכל מקרה הציור נמכר יפה, ולגברת האמפרי זה היה חשוב יותר מאשר איך היא נראית בו.
בשונה מרולנדסון, שעסק בעיקר בעניינים חברתיים וביחסים בין בני אדם, גילראי היה סאטיריקן פוליטי, וכמו הוגארת הוא העביר בקריקטורות שלו המון מסרים באמצעות סמלים ורמזים חזותיים. היום די קשה להבין את מה שאז כל אזרח אינטיליגנטי הבין, למשל בציור הזה, שנקרא פנטזמאגוריה.
הקורא של היום יהיה זקוק כאן להסברים, אז הנה כמה על קצה המזלג:
פנטזמאגוריה היה מושג שהטביע בתחילת המאה ה-19 אימפרסריו אחד. מדובר בסוג של הקרנות שבהן הופיעו ונעלמו דמויות ועצמים, חידוש טכני שהיה מאוד פופולארי ועסק הרבה בהעלאת רוחות של מתים.
הסצנה בקריקטורה לקוחה כמובן מסצנת המכשפות של מקבת. מדובר בראש הממשלה אדינגטון ושני שרים שלו שמעלים באוב את עצמותיה של "בריטניה" בעזרת כסף או מסמכים. זאת הייתה ביקורת על הפייסנות כלפי נפוליאון וצרפת, שלדעתו של גילראי הייתה משפילה. בסיר רואים שרידים של האריה הבריטי, ובחזית אפילו את ראשו הכרות ועליו התרנגול ה"גאלי", מסמליה של צרפת.
זה היה הסבר מקוצר רק כדי שנבין איך העבירו אז מסרים סאטיריים.
הנה עוד קריקטורה ידועה שגילראי הדפיס ומכר כשלואי ה-16 הוצא להורג:
נגן הכינור מסמל את המעמדות הנמוכים המנצחים. אפילו בדרך שהוא מחזיק את הקשת מעביר גילראי אירוניה ביקורתית. על הראש שלו כתובות המילים Ça ira, שיר ניצחון מוכר. זה מה שהוא כנראה מנגן.
הציור זכה לשם "פרספקטיבה של נקודת מבט", וזאת הייתה הקריקטורה הראשונה באנגליה שבה צוירה גיליוטינה באופן ריאליסטי.
בגיל 50 החלה הראייה של גילראי להיחלש. הוא פנה לשתייה והתמכר לאלכוהול.
בגיל 53 אייר את הציור האחרון שלו,המספרה:
זה היה הומאז' או פרודיה על ציור ידוע של הקריקטוריסט הנרי באנברי, שהיה מבוגר ממנו בכמה שנים:
ואז, לפי הביוגרפים שלו, נטרפה על גילראי דעתו והוא ניסה להתאבד בקפיצה מעליית הגג, ובשנת 1815 בגיל 59 מת גילראי ונקבר בכנסיית סנט. ג'יימס, פיקדילי (כנסייה אהובה על התיירים, שהיא אגב הכנסייה היחידה שתכנן כריסטופר רן מחוץ לסיטי של לונדון).
ליד בית העסק של האנה האמפרי בסטראנד היה (ועדיין קיים בגלגול מודרני) פאב בשם Coal Hole, שם היו גילראי ורולנדסון נפגשים לפעמים.
(משהו אישי: בעבר אהבתי מאוד את הפאב הזה וגם כתבתי בו חלק גדול מהספר "הולך איתך בלונדון". לאחרונה התחילו לנגן שם מוזיקה רועשת, כמו בבתי קפה בארץ, ומאז אני לא נכנס לשם).
מי שהולך בסטראנד יבחין שכמה מטרים מהפאב הזה ישנה כתובת יפהפייה שמספרת כי שם, ממש ליד מלון סבוי, היה גר ויליאם בלייק, שהוא בדיוק בן גילו של רולנדסון. שניהם למדו ברויאל אקדמי ושניהם נודעו כמאיירים ואמני הדפס אבל הם אף פעם לא מוזכרים בנשימה אחת. ההבדל ביניהם הוא, כמו שמישהו כבר אמר פעם, הוא "כמו בין שמים (בלייק) לארץ (רולנדסון)".
רולנדסון, שלמד בכמה מוסדות, הרבה לנסוע ולשוטט באנגליה ומחוץ לה. כאמן אקדמי הוא צייר נופים, כמו למשל את טירת אוקהאמפטון בקורנוול:
– רישומים פסטורלים שאין בהם טיפת הומור.
אבל בקריקטורות שלו הוא נקט בהגזמה סרקסטית, כמו אצל שתי מוכרות הדגים האלה:
אבל, וזה אחד הדברים שאותי מרתקים במיוחד, הוא הרבה להכניס באותו ציור גם את היכולת הגרוטסקית שלו וגם את הידע האקדמי שלו, שנבע מהרבה מחקרים שעשה על ה"אולד מאסטרס", כמו בציורים האלה:
לפעמים כדי ללמוד הוא העתיק יצירות של אמנים קודמים, כמו הרישום הזה, סאטיר ומשפחתו בין הגפנים:
הנה המקור, של סבאלד בהאם:
שימו לב לציור הזה:
רולנדסון משתמש בקו מסוים כשהוא מצייר את שתי הנשים שמימין, ובקו שונה, ולפי דעתי אפילו במכשיר שונה, כשהוא מצייר את הדמויות הגרוטסקיות שמשמאל.
רולנדסון שיתף פעולה עם סופרים רבים והיה מאייר פעיל.
בגלריה כריס ביטלס, שאתם מוזמנים לבקר בה כשאתם בלונדון, ישנם המון רישומים שלו, שחלקם הם סקיצות לאיורים. האחרונים, מנקודת המבט שלנו, הם יותר מעניינים מהאיורים הגמורים. למשל הרישום הזה להרפתקאות הברון מינכהאוזן:
הנה סקיצה ואיור לספר שכתב ויליאם קומב. קומב היה סופר והרפתקן שבילה חלק גדול מחייו בבתי סוהר. רולנדסון הרבה לעבוד איתו. האיור הזה הוא מהסדרה סיורו של מנהל בית הספר:
גם לרולנדסון היה פטרון. מדובר ברודולף אקרמן, אספן ופטרון אמנויות שהגיע מגרמניה, בעל תפיסה חדשנית לזמנו. אקרמן יזם כמה פרויקטים חשובים, ביניהם המיקרוקוסם של לונדון.
וכאן אנו מגלים שילוב מעניין ואפילו מרתק.
מדובר באחד הספרים היפים ביותר שנעשו במאה ה-19 (בין השנים 1808- 1810). היו בו 104 ציורים של אתרים חשובים בלונדון.
מי שצייר אותם היה אוגוסטוס צ'ארלס פוגין:
פוגין היה מומחה גדול בציורי אדריכלות אבל חלש מאוד בדמויות אנושיות. אז אקרמן ביקש מרולנדסון שיוסיף בציורים את הדמויות. פוגין, חייבים לומר, די כעס, אבל התוצאה מרשימה עד היום.
והיה לרולנדסון עוד צד, שלדעת רבים היה מקור הפרנסה העיקרי שלו, שבזכותו היה יכול להמשיך ולהיות סאטיריקן חברתי; וכוונתי לציורים הארוטיים, ואפשר בפירוש לומר פורנוגראפיים.
אני מביא כאן רק ציור עדין יחסית, הכומר והחלבניות:
מי שרוצה לראות עוד עבודות פורנוגראפיות שלו יכול למצוא ברשת.
ולסיום התייחסות קטנה ל"סקיצות".
היום הסקיצה הזאת של גילראי…
היא לאין ערוך מרגשת יותר מהאיור הגמור שנקרא Harmony before Matrimony:
ועוד שני רישומים שמעידים על היכולת שלו:
יום הולדת שמח לאבנר,המורה שלי לאיור, שההומור שלו האיר את שנות הלימודים.הסיפור שלו על איך לאייר קבוצת חברים שיושבת בפאב,אחד מהם שותה בירה והשאר נזכרים בציד שזה עתה חזרו ממנו,הוילון מתנופף ובדיוק בו ברגע נכנס עוד חבר שכולם עוד חייבים לו כסף מהצבא……
אז הבנתי בדיוק מה זה איור ומה לא יכול להיות איור.
תודה אבנר,תודה דני.