בעקבות תעלומת קספר האוזר
סיפורו של קספר האוזר – שרבים מכנים אותו "האגדה על קספר האוזר", או החידה, התעלומה, המסתורין – הקסים מאות יוצרים, ציירים, פסלים, סופרים, משוררים, אנשי תיאטרון, מחול וקולנוע.
15 שנה בגולאג – גורלו של קריקטוריסט
יש הטוענים שרוטוב נחשב לאמן הפופולארי ביותר ברוסיה בין המלחמות, יותר ממאלביץ' למשל. הטענה הזאת מראה קודם כל שהקריקטורה נחשבה שם אז לאמנות.
אבות האיור הצ'כי המודרני
אצל הצ'כים, יותר מאשר אצל עמים אחרים, קשה להפריד את האיור מהציור. זה בעיקר בגלל שהאמנות הצ'כית, ובעיקר האמנות הפלסטית, בנויה על יסודות עממיים.
הקריקטורות של גילראי ורולנדסון
באותה תקופה בלונדון יש כבר המון בתי קפה, ובהם יושבים כל מיני "פרלמנטים" עממיים ומתווכחים. וגם הדפוס ותעשיית העיתונים מתפתחים במהירות, מה שהופך את הקריקטורה למעין "מאמר מערכת" קל ופופולארי.
סאטירה היסטורית – אוסברט לנקסטר רב הפעלים
כשאתם עושים סאטירה על מנהיגי ההווה יש סכנה שיתבעו אתכם תביעות דיבה או סתם ישמיצו אתכם. אבל אם אתם מעזים ללעוג על ההיסטוריה ועל המיתוסים הלאומיים, הסכנה היא שמיד תקבלו את התואר בוגדים.
הקוביזם היהודי
אמנים ומאיירים פולנים, רוסים ואוקראינים אימצו את הקוביזם או חלקים ממנו. חלק מהם עברו לצרפת או לגרמניה, כמו למשל שאגאל, ליסיצקי, זדקין, גבו, ארונסון ואחרים. במקרה או שלא במקרה רבים מהם היו יהודים.
חיתוך עץ, ובעיקר פליקס ואלוֹטון
ההיסטוריה של הדפסת יצירות אמנות עברה דרך חיתוך העץ (שלימים התפתח לדפוס בלט), אחריה דרך התחריט/תצריב (טכניקה שהביאה את דפוס השקע), ולבסוף דפוס האבן (שהביא בסופו של דבר למה שנקרא "אופסט").
סיפור שתחילתו בלובנגולו מלך זולו וסופו בפארק הדוורים שבלונדון
ככה על פי נחום גוטמן סיים לובנגולו מלך זולו את חייו:
שתי מאיירות נפלאות – מרי לוניג וסוּ קוֹ
מצבו של העולם היה טוב בהרבה אם בכל התחומים נשים היו משתלבות או תופסות את מקומן כמו בתחום האיור. כבר במאה ה-19, כאשר באמנות (ציור ופיסול) מספרן של הנשים המובילות היה זעום, באיור היה שינוי חיובי.
הרקע – רמברנדט, מסי וסאקי
תארו לכם את הסצנה הבאה: רמברנדט מציג לפני המזמינים והמומחים את היצירה שלו משמר הלילה, ובאותה הזדמנות הוא גם מציג את יכולותיו במשחק הכדורגל (כן, אני יודע שלא היה קיים אז).