בעקבות תעלומת קספר האוזר

שני סופרים, שחצי דור הפריד ביניהם, חשבו ואמרו דברים דומים על התנועה הציונית ועל העתיד הצפוי לה.

האחד הוא ג'רום ק. ג'רום, גוי למהדרין, מחבר הספר שלושה בסירה אחת. בספר חיי וזמני מספר ג'רום על יחסיו עם ישראל זנגוויל, סופר אנגלי שהיה עוזרו של הרצל, ושם הוא גם אומר שהרעיון הציוני כדאי שיישאר חלום, כי הביצוע שלו יהיה מגוחך.

השני הוא יעקב וסרמן, סופר יהודי-גרמני, שכתב כך: "ליהודים יש תפקיד של נושאי בשורה ומורי דרך לאומות העולם. אבל אין להם יכולת לפעולה עצמית ומדינית. אם אכן יקומו לתחייה לאומית, כמו שהציונים רוצים, הם עשויים להיות ללעג בעיני העולם כולו."

בין מלחמות העולם היו סופרים יהודים רבים שכתבו בגרמנית, אבל וסרמן היה עסוק כל ימיו בשאלת הזהות, ויותר מאחרים הוא הרים את דגל ההתבוללות.

וסרמן מת בינואר 1934. נאמר שמת ממחלה קשה, אבל שרפת הספרים שלו, כמה חודשים קודם לכן, קירבה כנראה את המחלה.

כמעט כל מה שכתב וסרמן תורגם לעברית. ספרו קספר האוזר תורגם על ידי צבי ארד ויצא בהוצאת זמורה ביתן מודן. הנה העטיפה שאיירתי ועיצבתי:

כשקראתי את הספר לא היכרתי את הרקע ההיסטורי לפרשת קספר האוזר, שהיום מוכר לי היטב.

מסתבר שסיפורו של קספר האוזר – שרבים מכנים אותו "האגדה על קספר האוזר", או החידה, התעלומה, המסתורין – הקסים מאות יוצרים, ציירים, פסלים, סופרים, משוררים, אנשי תיאטרון, מחול וקולנוע. אולי הידוע שבהם הוא הבמאי הגרמני ורנר הרצוג, שסיפר את סיפורו בסרט כל אחד לעצמו ואלוהים נגד כולם, שתורגם לעברית תחת השם המסתורין של קספר האוזר.

מי שלא מכיר את הרקע ימצא אינסוף מידע ברשת (על קספר האוזר נכתבו עד היום 14 אלף מאמרים). אבל לעצלנים, הנה בקיצור:

יום אחד בשנת 1828 הגיע לנירנברג נווד כבן 16 עם בגדים בלויים שהחזיק מכתב. במכתב נכתב שהנער לא יצא מפתח הבית מיום היוולדו וחי במין כלא. הוא לא יודע קרוא וכתוב ורוצה להיות בחיל הפרשים, כמו אביו. הנער כמעט שלא דיבר ואכל רק מים ולחם.

רשויות העיר לקחו אותו תחת חסותן, ואחר כך פרש עליו את חסותו ומימן אותו לורד אנגלי בשם סטנהופ.

הסיפור המוזר של קספר האוזר התפרסם וריתק את כל אירופה.

היו שמועות שהוא נסיך אבוד, בנם של הדוכס  קארל פון באדן ואשתו סטפני דה בוארנה, ועל כן אפילו קרוב של נפוליאון.

שנה לאחר בואו ניסה מישהו להרוג אותו בגרזן (או כנראה קופיץ), אבל קספר האוזר שרד. כך צייר קספר האוזר עצמו את הקופיץ:

בשנת 1833, כאשר גר באנסבאך, הוא הגיע יום אחד פצוע לביתו וסיפר שמישהו פיתה אותו ללכת לפארק ושם דקר אותו. מהפצעים האלה מת קספר האוזר והיו מי שחשבו שהוא התאבד. קספר האוזר סיפר שקיבל מהרוצחים ארנק ובו מכתב, ואכן המכתב נמצא:

המכתב שנכתב בכתב ראי הוא כנראה בכתב ידו של קספר האוזר, ולכן רבים טוענים שהוא היה שקרן פתולוגי. מאז מהפכת ה-DNA מנסים מדי פעם לראות אם אכן יש בסיס לשמועות על היותו בן למשפחת אצולה. עד היום התעלומה לא נפתרה, ולעומת רבים שטוענים שהיה רמאי, יש רבים אחרים, ואולי אפילו יותר, שרואים בו מעין "גיבור לאומי" או לפחות דוגמה קלאסית ל"ילד פרא".

מלבד יצירותיהם הידועות של יעקב וסרמן והסרט המצוין של ורנר הרצוג, התייחסו לסיפור הזה כאמור יוצרים רבים. בין השאר הפיק הנשיונל פילם בורד הקנדי סרט אנימציה בשם קספר, שיצרה דיאן אובומסווין.

תסריטאי ובמאי איטלקי בשם דווידה מאנולי יצר יצירה קולנועית בדיונית די קשה להבנה אבל מעניינת, שבהחלט שווה להציץ בה.

באנסבאך, במקום שבו הוא מת, הוצב פסל שלו:

הפסל נעשה על פי הציור הידוע ביותר שלו – ציור שנעשה על פי דיווח די מדויק שתיאר את מראה הנער שהגיע לנירנברג:

פסל נוסף נמצא מול הבית שבו גר:

האמן הוא ז'אומה פלנסה, אמן קטלוני בעל פרסום עולמי שמשלב ברוב הפסלים שלו גוף אנושי עם אותיות או גרידים אחרים.

הפסל הזה, "הילד של אירופה" הוא וריאציה על פסלים של פלנסה בפארק פסלים ביורקשייר. אני לא בטוח שבמקור הוא התכוון לפסל את קספר האוזר.

באנסבאך נערך כל שנתיים "פסטיבל קספר האוזר", במסגרתו מוצגים ציורים, ומועלים מחזות והופעות אחרות.

אמן מקומי, אודו וינקלר, נציג מובהק של הסוריאליזם הפנטסטי, שהצליח מאוד בגרמניה ובאוסטריה, הציג באחד הפסטיבלים את הטריפטיך הזה:

הסימבוליקה, גם זאת שאליה התכוון וינקלר ובעיקר זאת שכתבו פרשנים, יכולה למלא ספר שלם.

הציור השמאלי מראה ילד, כנראה קספר האוזר, ולידו צעצוע הסוס הלבן שהפך להיות סמלו של קספר האוזר, לצדו אישה מסתורית, שעשויה להיות נציגת המשפחה האצילית שגירשה אותו.

במרכז זהו אולי האיש המסתורי שהביא אותו לנירנברג, שיש חושבים שהוא זה שהתנקש בחייו בפעם הראשונה ואולי גם זה שרצח אותו בסופו של דבר. נכון, יש שם סכין.

ובצד הימני המסובך ביותר, שבו אנחנו נוכחים איזו השפעה היתה למאגריט על וינקלר, רואים ארון מתים וציפור בורחת מכלוב (קספר האוזר תיאר את הכלא שלו כ"כלוב") ודמות מסתורית עטופה בגאזה שיכולה להיות כל דבר כמובן (זה מה שיפה בסימבוליקה). אם תרצו זהו קספר האוזר עצמו ואם תרצו זה העולם שהתעלם מסבלו של קספר האוזר.

וכל זה רק על קצה המזלג של הקרחון של מה שווינקלר רוצה שנחשוב על "הילד של אירופה", כפי שכינו את קספר האוזר בספרים רבים.

הנה עוד כמה יצירות שמתייחסות לסיפור.

זהו איור של ולדימיר לבדב:

אני חייב להודות שלא הבנתי את כוונתו של לבדב, המאייר הגאוני שעליו כתבתי כאן.

אמן אנגלי די בינוני, גרג טריקר קנה לו פרסום בעיקר בגרמניה בזכות ספר ציורים בנושא קספר האוזר. הנה ציור אחד מתוכו:

אינספור ציירים ומאיירים ציירו את הרצח של קספר האוזר. הנה שניים מהם:

בשנת 2005 הציגה האמנית האמריקאית דון קספר במוזיאון הויטני בניו יורק את הפסל הזה של קספר האוזר:

עד כאן יצירות אמנות בעקבות הסיפור.

אבל עיקר המידע שאני מבקש להעביר לקוראי קשור דווקא לכך שקספר האוזר עצמו צייר. (אגב, לפי הסרט של הרצוג הוא גם ניגן בפסנתר). כחלק מהניסיון להפוך אותו לבן תרבות, לימדו אותו לצייר. המקרה הזה נחשב לאחת הדוגמאות הראשונות לשימוש בתרפיה באמנות.

הנה כמה ציורים שלו:

והרישום הידוע ביותר של הטחנה:

בשנת 2013 חגגו בפסטיבל קספר האוזר באנסבך 180 שנה למותו וגם 130 שנה להולדתו של פרנץ קפקא, שגם הוא התעניין בתעלומת קספר האוזר.

הפסל אוטמר הורל (Ottmar Hörl) שאם אתם עדיין לא מכירים את העבודות שלו, זאת הזדמנות להכיר, נולד ב 1950 בגרמניה. הוא אמן ידוע שפורס מדי פעם עשרות או מאות דמויות זהות של גמדים, ארנבים ועוד, בכל מיני מקומות. בפסטיבל הזה הוא הציב 150 דמויות כאלה של קספר האוזר:

כל דמות מביטה על ציור או רישום של קספר האוזר. הורל הסביר שניסה להעביר את הדגש מהאגדה, התעלומה והשמועות אל קספר האוזר האמיתי, דהיינו לציורים שלו, ולהתייחס לקספר האוזר האמן.

הנה חלק מהפרויקט הזה:

וקצת לפני הסיום, שוב המלצה לסרט הנפלא של ורנר הרצוג משנת 1974, שחלקים קטנים ממנו צולמו במדבר סהרה.

אמנם לא מצאתי ברשת גרסה עם תרגום לעברית, אבל אם אתם מכירים את הסיפור כדאי לראות אותו גם בשפת המקור, גם אם אינכם שומעים גרמנית. וממילא אין בסרט יותר מדי דיבורים.

את תפקיד קספר האוזר בן ה-17 הטיל הרצוג על ברונו שליינשטיין.

שחקן מוזר וחסר ניסיון, שרבים ראו בו עצמו מעין קספר האוזר, מכיוון שלא היה מאוזן בנפשו ומדי פעם היה מאושפז במחלקות לחולי נפש. גם הוא היה מצייר:

שליינשטיין היה בן 41 כשאשר שיחק את קספר האוזר בן ה-17 (אני מודה שזה קצת הפריע לי, אבל הסרט מהפנט).

הרצוג סיפר ששליינשטיין לא הסיר מעליו את הבדים של קספר האוזר במהלך כל ימי הצילום, ופעם כשבא לבקר אותו במלון הוא מצא אותו על הרצפה לבוש בבגדים האלה.

בשנת 1993 עשה במאי בשם עוד סרט:

שלצערי לא הצלחתי לראות. אם אני לא טועה הוא הוקרן רק בגרמניה.

וכעת, לסיום, אחזור ליעקב וסרמן.

כאמור, ספריו תורגמו לעברית בנדיבות עוד בחייו, כולל ספרים על שבתאי צבי ועל קולומבוס. ספריו הידועים הם:

פרשת מאוריציוס

הווייתו השלישית של יוסף קירקהובן

בעל האווזות

זהב קכמלקה

וספר אוטוביוגרפי מעניין על חייו כיהודי וגרמני. תוכלו לקרוא את כל הספר הזה כאן בתרגומה של ענת פרי.