חופש במוסף לספרות
השנים בהם פעל ב"ידיעות אחרונות" המוסף לספרות בעריכתם של זיסי סתוי ושולה גלבוע שהמשיכה אותו, היו בשבילי שנים נפלאות, שבהן יצרתי מאות איורים.
שתי מאיירות – אחת מקיבוץ, אחת מאוסטרליה
שתי דמויות שלא היה סיכוי שייפגשו במציאות, אבל משהו בעבודות שלהן גורם לי לחבר ביניהן.
תעלומת הארגזים וביאור לציור
"לְפֶתַע פִּתְאֹם נִשְׁמְעוּ שְׁרִיקוֹת עַזּוֹת, חֲטוּפוֹת, מֵאוֹתָן הַמַּרְעִידוֹת אֶת הָאֲוִיר. הַשּוֹדֵד הִזְדַּקֵּף, כְּאִלּוּ חִכָּה לָהֶן כָּל הַזְּמָן…"
כשקריקטוריסט פראי מצייר לילדים
על ג'רלד סקארף וג'יין אשר והיצירה המשותפת שלהם, וכיצד אלוף המגזימים מיישר את עצמו עבור הוצאות לאור
אוכל מהשמיים והאם כדאי להלביש חיות
הדרך שבה משתמש רון בארט בקווים מעניקה לאיורים שלו אופי מיוחד שנוצר מהחיבור של הדמיון ומהדיוק והסדר שבו המסר מועבר בקווים.
לא על הסטנדאפ לבדו
התגובה הבלתי מיידית – סקירה קצרה של עשרה ספרי הומור
עוגה עוגה עוגה
"דווקא את זה צריך להשאיר לדמיון של הקורא" (משפט מודולרי שאפשר להגיד אותו על כל פרט בכל סיפור).
אני וביתי
מהו היחס של האדם לביתו, ולהפך? איזה בית אנחנו מחפשים?
ריאיון עם מרינה גרצ'אניק
יש ערך מיוחד בלהאט את הקצב, לשהות במקום, לחוות אותו באמת; רישום מהתבוננות של החיים עצמם הוא גם חדר כושר נהדר ליד ולעין
ממה צחקו אבותינו?
אפשר להבחין בזלזול ואפילו בלעג להומור של פעם. איך יתייחסו בעוד 100 שנה להומור של היום? אין לי מושג ואין לי גם עניין לנחש.