לא על הסטנדאפ לבדו

אני לא יודע מה מביך אותי יותר, לעמוד מול קהל ולספר משהו הומוריסטי שאתה בטוח שהוא נפלא ולהיווכח שכמעט אין צחוקים בקהל – או לספר משהו, שבעיניך הוא די בינוני ולפעמים אפילו נמוך, ולשמוע רעמי צחוק רבים.

במהלך 70 השנים בהם אני עוסק בהומור – באיור בספרים, בסאטירה, בעיתונות, בהופעות ובהרצאות, אני מרשה לעצמי לחלק את יחס היוצר עם הקהל שלו לשלושה סוגים:

יש את הקשר המיידי, שבו אתה עומד על הבמה ושומע, או לא שומע, את הצחוקים.

יש את הקשר עם קהל קוראי העיתון, שם אתה קורא, או לא קורא, את תגובות הקוראים ימים ספורים אחרי מה שפרסמת בעיתון.

ויש את הקשר עם קוראי הספרים, ששם אתה מקבל תגובות גם אחרי חמישים שנה.

לפני כמה חודשים ביקשו ממני לדבר על הומור בפני תלמידי תיכון במגמת תיאטרון. הרעיון שניסיתי להעביר להם הוא שהומור הוא לא רק סטנדאפ, כפי שצעירים היום חווים. אם סטנדאפיסט אומר פעמיים איזו בדיחה ולא זוכה לצחוקים, הוא לא יגיד אותה יותר, גם אם לדעתו היא מצוינת. לעומת זאת הסופר, שאין לו תגובות מיידיות, מרשה לעצמו, כך אני מקווה, להכניס בספרים גם הומור שכדי להעריך אותו יש להתעמק בטקסט ולפעמים לחזור ולקרוא אותו יותר מפעם אחת. ואז נתתי להם רשימה של עשרה ספרים שבעיניי מייצגים הומור טוב, ונוכחתי שלא רק שאיש מהם לא קרא אף ספר מהרשימה, אלא שרובם גם לא שמעו עליהם. הספר היחיד שכמעט כולם שמעו את שמו הוא מסעי גוליבר, וגם ממנו הכירו בעיקר את בארץ הגמדים ובארץ הענקים.

מייד אביא כאן את רשימת עשרת הספרים, ואין לי ספק שלכם, ידידיי וקוראיי, תהיה רשימה קצת שונה משלי, ואשמח מאוד אם תכתבו לי אותה בתגובות.

מלבד עטיפות הספרים, שכולן של המהדורות העבריות, הוספתי כמה מילים ולכל ספר צירפתי גם איור או שניים, חלקם שלי וחלקם של מאיירים חשובים יותר.

את שני הספרים הראשונים ברשימה המוצגת מעולם לא קראתי מהתחלה עד הסוף, ואני מכיר מעט מאוד אנשים שעשו זאת, ויחד עם זאת בעיניי הם ספרים נפלאים, ואני מרבה לעיין בהם.

הספר הזה נכתב במאה ה-16 על ידי פרנסואה רבלה:

זהו סיפור על שני הענקים, אב ובנו, וההרפתקאות שהם עוברים. בעברית יצא הספר בתרגומו של עידו בסוק בהוצאת דביר בשנת 2003.

הנה רישום של רבלה מהמאה ה-17:

גוסטב דורה הכין לספר הזה קרוב לאלף (!) איורים. הנה שניים מהם:

הספר השני שאני מציע הוא טריסטראם שנדי מאת לורנס סטרן:

סטרן התחיל לכתוב אותו בשנת 1759, והוא אולי הספר הכי מודרני, או אולי פוסט מודרני. גיבור הספר, טריסטראם שנדי, שכותב בגוף ראשון, נולד רק באמצע הספר.

אל תחפשו בספר הזה עלילה או משהו דומה לזה; אל תחפשו בו דבר, אבל תמצאו בו משהו שלא הכרתם. הספר תורגם לעברית בידי אסתר כספי ויצא לאור בשנת 1993 בספרייה החדשה/הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, בליווי אחרית דבר של א.א. מנדילוב.

הנה כפולה לדוגמה מהספר:

והנה איור לספר שצייר ג'ורג' קרוקשאנק:

הספר הבא מוכר מאוד, אבל רבים מכירים רק את שני החלקים שעובדו לספרי ילדים.

ג'ונתן סוויפט, שכמו רבלה וסטרן היה בתקופה מסוימת איש דת, מתאר בספר את מסעותיו של למואל גוליבר בארבע ארצות דמיוניות. גם למי שנדמה לו שהוא מכיר את הספר ואת העלילה, אני מציע לעיין בו שוב.

מאיירים רבים התמודדו עם הספר הזה, וכאן בחרתי להראות ארבעה איורים שלי לביקור של גוליבר בלאפוטה:

עוד ספר שמוכר לרבים – כלומר מונח אצלנו באחד המדפים של הזיכרון ורובנו לא זוכרים את הסיפור ובעיקר את הצד ההומוריסטי – הוא נפשות מתות מאת ניקולאי גוגול:

למרות שוולדימיר נבוקוב, מעריץ של גוגול, טוען שנפשות מתות אינו סאטירה, יש רבים שיגידו שמדובר באחת הסאטירות החשובות שנכתבו אי פעם. הקוראים הולכים בעקבות גיבור הספר צ'יצ'יקוב, שמנסה לקנות מבעלי אחוזות שונים את האיכרים המתים שלו.

נפשות מתות ראה כמה תרגומים לעברית, וכאן אני ממליץ על התרגום של רנה ליטוין, שכולל גם חלק ממה שלא תורגם בעבר וקטעי הסבר מעניינים שכתב מנחם פרי.

בעבר כתבתי על הספר הזה וגם על המפעל הענק של שאגאל, שהכין כמאה איורים לספר. הנה שלושה מהם:

גם על הספר הבא הרביתי לכתוב כאן:

צ'רלס דיקנס היה בן 23 ועדיין סופר לא מוכר כשהציעו לו לכתוב ספר הומוריסטי מלווה באיורים, שיעסוק בהרפתקאותיהם של חברי מועדון ספורט. בסופו של דבר העלילה היא סביב דמותו של סמואל פיקוויק, איש נחמד עם רצון טוב לעזור לכולם אבל לא חכם גדול, שמלווים אותו שלושת חבריו/מעריציו.

בעברית, זכה הספר לשלושה תרגומים. האחרון שבהם הוא של דפנה רוזנבליט, שיצא בהוצאת כרמל  בשנת 2017 (את התרגום הזה לא קראתי).

בעבר כתבתי הרבה על המאיירים הרבים של הספר הזה, כולל "פיץ", שנחשב למאייר הראשון ובעצם העלה את הרעיון של ראשית העלילה, אבל התאבד לאחר פרסום הפרק הראשון (הספר ראה אור בהמשכים). הנה שני איורים של אותו מעמד דרמטי, שבעקבותיו משתנה העלילה. האיור הראשון הוא של פיץ כפי שהופיע במקור:

והאיור השני הוא שלי:

הספר הבא הוא שלושה בסירה אחת:

מה קורה לשלושה רווקים שחיים בלונדון בתקופה ויקטוריאנית כשהם יוצאים לטיול בסירה על התמזה מלונדון עד אוקספורד.

בעברית הוא יצא בתרגומים ועיבודים רבים, ביניהם גם תרגום שלי. לספר שתרגמתי (הוצאת אריה ניר, 2002) הוספתי הערות רבות, איורים וצילומים, ובעיקר 12 טיולים מומלצים על גדות התמזה, מלונדון עד אוקספורד. לא בטוח שהצעירים של היום יסכימו שזה הספר הכי מצחיק שנכתב אי פעם. חלק מבני הדור שלי חושבים ככה.

כשיצא הספר באנגליה בשנת 1889 הוא קיבל ביקורות רעות מאוד, אבל היום הוא נחשב לאבן דרך בספרות ההומור האנגלית.

הנה שני איורים שלי. הראשון לסצנה שבה הדוד פודג'ר תולה תמונה:

והשני לסצנת הדג התלוי בפאב:

*את האיורים האלה עשיתי במיוחד לבלוג הזה והם לא מופיעים בספר.

הספר הבא הוא של מנדלי מוכר ספרים:

למעשה הבאתי אותו כאן כמייצג של ראשית ספרי ההומור בגלות מזרח אירופה, ואני מתנצל שלא כללתי כאן גם את אחד מספריו של שלום עליכם, שראוי שנזכור ונקרא אותו.

זאת אחת הסאטירות החריפות על ההווי הגלותי. מנדלי כמובן בונה את הסיפור ברוחו של דון קישוט, כלומר בנימין הוא דון קישוט וסנדריל הוא סנצ'ו פנסה.

השניים יוצאים לחפש את היהודים האדמוניים שמעבר לסמבטיון, ומנדלי מעביר אותם הרפתקאות שמזכירות לנו כמה טיפשות הייתה בסביבה שלו ובעיקר איזה סופר ענק היה מנדלי.

בחרתי בעטיפה של המהדורה המצוירת של לודוויג שוורין, והנה גם שני איורים שלו:

ואיור אחד שלי:

מכאן לעוד ספר שרבים מכירים את שמו ולא רבים מכירים ממש:

ירוסלאב האשק – סופר ובוהמיין, שגדל וחי בפראג והיה מגויס במלחמת העולם הראשונה לצבא האוסטרו-הונגרי – מספר בספר הנפלא הזה את קורותיו של יוזף שווייק, מוכר כלבים במקצועו, כחייל במלחמה ההיא.

שווייק הוא שילוב של תמימות וערמומיות שאין דומה לה בספרות; וגם במקרה הזה אני מציע למי שנדמה לו שהוא מכיר את הסיפור או לזקנים שזוכרים את מאיר מרגלית מגלם את שווייק על הבמה, לפתוח שוב את הספר, לא חשוב באיזה עמוד, וליהנות מצורת החשיבה והדיבור שהאשק מעניק לשווייק.

זהו אחד המקרים הבודדים בספרות (למבוגרים, לא לילדים, שישנה זהות מוחלטת בין הטקסט לאיורים הגאוניים של יוזף לאדה, וזאת למרות שהאשק שהכיר היטב את לאדה אבל לא הכיר את האיורים, שהתפרסמו רק אחרי מותו.

הנה שלושה איורים מהספר:

הספר הבא הוא זה:

שכתבו איליה אולף ויבגני פטרוב.

זה אחד משני הספרים שכתבו שני הסאטיריקנים שבהם מככב הנוכל אוסטפ בנדר, נוכל שרמנטי שרודף אחרי הכסף. הרדיפה אחרי הכסף נותנת לשניים האלה הזדמנות לחבר מחרוזת של עלילות מצחיקות עד דמעות (ככה אני מרגיש, לא כולם חושבים כמוני), ודרכן יכול הקורא להכיר את החיים ברוסיה שאחרי המהפכה.

בעברית יש שני תרגומים. האחד של אליהו מייטוס, אותו הכרנו אני ובני דורי, והחדש יותר הוא של מוטי לבון.

בביקור שלי בסנקט פטרבורג הצטלמתי עם פסלו של גיבור הסיפור, אוסטפ בנדר:

והנה כמה איורים שעשיתי לגיבורי הספר. האיורים לא הופיעו בספר, והם נעשו לצורך הרצאה שהעברתי בזמנו בבית אריאלה:

הספר הבא, העשירי כאן, לא קיבל הערכה כספר הומוריסטי במיוחד, אבל אני בהחלט כולל אותו ברשימת ספרי ההומור:

נחום גוטמן, מלבד היותו צייר חשוב ומאייר נפלא הוא בעיניי גם סופר מיוחד במינו.

אני אוהב את כל ספריו, אבל חמור שכולו תכלת אהוב עליי במיוחד, בגלל שנחום היקר שתל בו יסודות סאטיריים בהומור נפלא, שעושה את המסע שעובר החמור שברח מהחצר של מר מבה, לספר שאין דומה לו.

גוטמן מתגלה בספר כסאטיריקן מבריק, בעיקר כשהוא הופך את החמור למומחה לאמנות וכשהוא מראה איך מנהלי המוזיאונים שואלים את החמור לדעתו:

והנה עוד כמה איורים מהספר החשוב הזה:

על חלק מהספרים האלו ואחרים תוכלו לקרוא גם כאן.

***