יוסי ואני ממשיכים בעקבות דיקנס
המשך הפוסט הקודם, ובו יסופר על התלאות של יוסי גולדברג ושלי בעיירה קובהאם, על הגילוי המרעיש של מר פיקוויק ועל מסתרי המכניקה הגרמנית. אה, וגם – אין אדם שהוא אי.
המשך הפוסט הקודם, ובו יסופר על התלאות של יוסי גולדברג ושלי בעיירה קובהאם, על הגילוי המרעיש של מר פיקוויק ועל מסתרי המכניקה הגרמנית. אה, וגם – אין אדם שהוא אי.
קשה לי להבין איך קרה שעד לפני שנתיים לא הייתי בבקבוק העור? הרבה יותר קל לי להבין את דיקנס ואת ברטראם ואדרום מאץ מאשר את עצמי.
אז כשיוסי שאל אותי, לאן ניסע ביום ראשון? אמרתי, לקובהאם.
לפני 30 שנה, בשנות ה-80 המאוחרות, מצב הספר והמו"לות עדיין הצדיק עמוד שבועי בעיתון הכלכלי "גלובס". העמוד הזה נקרא עם הספר, וערך אותו הסופר אהוד בן עזר.
רוב המו"לים שאני מכיר אוהבים ספרים. הכוונה היא בדרך כלל לספרים שנמכרים היטב, ואז המו"לים אפילו קוראים אותם וגם זוכרים את שם המחבר כדי להזמין ממנו ספר נוסף.
האייל מאת סאקי (ה.ה. מונרו) תרגום ואיורים: דני קרמן תרזה, מרת תרופלסטאנס, הייתה האישה הכי עשירה והכי בלתי נסבלת בכל מחוז וולדשייר.
בהרצאה על דיקנס שהעברתי לפני כמה חודשים בבית אריאלה, מישהו מהקהל כעס שהעזתי להזכיר את דיקנס בנשימה אחת עם טולסטוי.
קראו את השורות הבאות אפילו לא ממש בעיון: ביראת הרוממות מפני שגב הדיבור הביאליקי, שנבצר מהקולמוס למסרו כמלוא נתינתו, כונסו אמרי פי המשורר בתמציתם בלבד – גופי דברים. אכן, רבה חרדת האחריות אף במסירת הד דברים מפי גדול הדור, שבת קולו עדיין מהדהדת בחללו של הדור, שסער דברו עודנו הומה בלב האומה…
תארו לכם את הסצנה הבאה: רמברנדט מציג לפני המזמינים והמומחים את היצירה שלו משמר הלילה, ובאותה הזדמנות הוא גם מציג את יכולותיו במשחק הכדורגל (כן, אני יודע שלא היה קיים אז).
באנגליה, המושג פאבליק סקול הוא מטעה. השם נשאר מהתקופה בה כל ילד היה יכול להתקבל, אבל כיום מדובר בבתי ספר יוקרתיים שלא מקבלים כל אחד.
קראו לו יצחק רייז, אבל הוא אימץ לעצמו שם עט – משה נאדיר. ("נאדיר" באידיש זאת מין קריאת התגרות, משהו כמו "הנה לך!")