בהמשך לפרק הקודם, עזבנו את צ'ארטוול בדרכנו לקובהאם.
בדרך הזאת ובסביבתה נמצאים המון אתרים שמחוז קנט גאה בהם. אזכיר כאן שניים שעליהם כתבתי בספר שעה מלונדון. האחד הוא נול, שנחשב לבית הכי גדול באנגליה:
(על נול קראו בעמ' 246 בספר "שעה מלונדון")
והשני הוא אייטהאם מוט:
(עמ' 247 בספר).
הדרך עוברת בעיירה סבנאוקס. אני מחבב את העיירה והייתי בה פעמים רבות, ואפילו לנתי בה בעבר הרחוק. אם זה מעניין אתכם, הנסיכה דיאנה למדה שם בנערותה.
אבל אצלי סבנאוקס מקושרת עם שני יוצרים גדולים.
ג'ון דָן, המשורר הגדול, שהיה כאן הכומר הראשי של הכנסייה ב-15 השנים האחרונות של חייו, עד 1631.
האיש שכתב את השיר הזה:
No man is an island entire of itself; every man
is a piece of the continent, a part of the main;
if a clod be washed away by the sea, Europe
is the less, as well as if a promontory were, as
well as any manner of thy friends or of thine
own were; any man's death diminishes me,
because I am involved in mankind.
And therefore never send to know for whom
the bell tolls; it tolls for thee.
ממנו יצאו שתי ציטטות כמעט היסטוריות.
הדמות השנייה שיש לי אליה הערכה רבה הוא ה.ג'. ולס:
כאן בסבנאוקס כתב ולס את הספר הראשון שהביא לו פרסום והפך לאבן דרך בספרות המדע הבדיוני, מכונת הזמן.
בקרוב אקדיש רשומה לה.ג'. ולס, האיש שהזהיר את העולם מפני הלאומנות.
מסבנאוקס נסיעה קצרה הביאה אותנו למיידסטון, אחת העיירות החשובות של מחוז קנט, ולנו המאיירים היא חשובה שכן ראלף סטדמן מתגורר שם.
סטדמן נחשב למאייר הבריטי החי החשוב ביותר.
יש במיידסטון גם מוזיאון לא רע, אבל יוסי ואני לא התעכבנו כי כבר פנה היום.
בדרך ניסיתי להסביר ליוסי את חשיבותו של הפאב בקבוק העור.
וכעת אנסה להסביר זאת גם פה:
אני חייב להתחיל באישיותו המיוחדת של פיקוויק כדמות ספרותית.
ברור לכולם שהוא זקן טיפשון ותמים, שמנסה ללא הצלחה לעשות טוב לסביבה ואפילו לעולם. הקורא מחבב אותו כמעט מהעמוד הראשון.
אבל חבריו וחברי המועדון שקרוי על שמו מעריצים אותו ורואים בו אישיות דגולה, והוא, חייבים להודות, מקבל את זה כמובן מאליו.
במועדון הקרוי על שמו יש לו גם מתנגד אחד, שלא לומר אויב. שמו בלוטון "והשם הזה," כותב דיקנס, "יהיה לדיראון עולם לכל השוקדים על הטמיר והנשגב."
היה נחוץ לספר את זה כי שם בקובהאם, ממש ליד בקבוק העור, התרחש אירוע חשוב. שם גילה מר פיקוויק אבן ועליה כתובת מסתורית.
הנה כך נראית הסצנה הזאת בציור של פיז:
וזאת הכתובת המוזרה שהייתה חקוקה על האבן:
בעברית זה נכתב כך:
את התגלית המרעישה של פיקוויק, שהביאה לו תהילת עולם, מתאר דיקנס כך (תרגום: אהרן אמיר):
ואז יצא אויבו, מר בלוטון, שאנחנו שם במועדון ממש שונאים, בהסבר שנועד "להעיב את זיו שמו בן האלמוות של פיקוויק". והנה מה שכותב דיקנס:
הבאתי לכם את הסיפור הזה, שבעיני הוא אחד היפים בספר המופלא, לא רק כדי לתאר את דמותו הנלעגת/אהובה של פיקוויק, אלא כדי לספר לכם כי שם, במקום שממנו הוצאה האבן, נשאר כנראה שבר אבן חד ששינה את הטיול של יוסי ושלי ואת חווית היום הנפלא.
אני, לידיעת המתעניינים, משווה בדרך כלל את עצמי לפיקוויק, שכן בכל מסע כזה בעקבות הספר הזה, וגם במסעות אחרים, נדמה לי שלביקור שלי באתרים ספרותיים יש חשיבות רבה עבור התרבות האנושית.
ושמחתי על הגיניס ששתינו בבקבוק העור הייתה גדולה, ובדקתי כל ציור וכל מסגרת שהיו תלויים בכל פינה ושעניינם היה דיקנס ופיקוויק.
המוזגים שניסיתי לדובב אותם התייחסו אלי כמו שמתייחסים המוזגים מאז פיקוויק לכל זקן חביב וקצת טרחן.
את שרידי האוצר הפיקוויקאי גילינו יוסי ואני כאשר שבר של האבן ההיסטורית מימיו של פיקוויק גרם לתקר בגלגל הקדמי של המכונית של יוסי, שעד אז, אני מדגיש, התנהגה באופן מעורר הערצה, למרות שמוצאה מגרמניה. הערב בקובהאם כבר היה מלא, כלומר חשוך, וללא שום פנס רחוב; ושנינו שהיינו מומחים בהחלפת גלגלים עוד מהשירות הצבאי שלנו, לא הנחנו לתקלה לקלקל נסיעה כל כך מוצלחת.
כאן בציור שאותו העתקתי מפיז:
אתם רואים את המעמד: יוסי טורח, אני נותן עצות של מי שאין בכיסו רישיון נהיגה, ושני באי הפאב עומדים מעלינו ומספרים זה לזה על מקרים דומים שחוו הם או קרוביהם וידידיהם בנסיבות דומות, וגם בעל הבית הסמוך לפאב, שאולי הוא בן נכדו של מי שמכר לפיקוויק את האבן ההיסטורית בעשרה שילינג (שזה שווה היום בערך 300 לירות שטרלינג), יוצא בגלל הרעש שהקמנו והוא לא ממש סמל להכנסת האורחים הבריטית, ובעיקר זו של מחוז קנט. ואז, כשהוסר הגלגל התקור והרכבנו (כלומר יוסי הרכיב) את הגלגל הרזרבי, נוכחנו שהוא שונה מעט מזה שהוסר.
"תראה גרמנים," אמר יוסי, "הם בכוונה עשו את הרזרבי מעט שונה, שתזכור להחליף אותו בהקדם."
אבל כשניסינו להשתמש בכלי דמוי הצלב הזה שפותח את האומים, התברר לנו שהוא לא מתאים לאומים שהוסרו.
כאן, מבלי שתכננו, נכנסנו לנעליו של צ'רצ'יל והתחלנו גם אנחנו לשנוא את הגרמנים "באופן מקצועי".
כאן היה אפשר להוסיף ולספר את מה שאמר יוסי ומה שאמרתי אני ומה שהעירו עוברי האורח, שכל אחד מהם פלט: "האם אתם זקוקים לעזרה?" בשעה שכבר ראינו את גבו ממרחק.
הקפדתי לצטט: "האם אתם זקוקים לעזרה?" ולא כתבתי: "האם אני יכול לעזור?" שזה בערך ההבדל בין סקרנות לנכונות.
יצאנו מבקבוק העור בשמונה בערב, וכשהגענו ללונדון, שממוקמת כ-50 קילומטרים משם, השעה הייתה אחת אחר חצות, כשאנחנו שונאים את הגרמנים יותר מאשר שנאנו אותם בצ'ארטוול.
אם היינו חושבים כמו שחושב יצרן גרמני, ייתכן שהיינו מחפשים היטב בתא המטען ומגלים שלגלגל הרזרבי השונה יש גם אומים רזרבים שונים. אבל אנחנו חשבנו כמו שחושבים בראשון לציון ובכרכור, והפתרון היה כרוך ב"אונס מכשירים", שלא לומר אלימות נגד גרמנים.
כל הדרך ללונדון לא מצאנו עניין בלשוחח זה עם זה. אבל כשנפרדנו הבטחנו לעצמנו שבשנה הבאה, ב"יארצייט" לאירוע המביך, ניסע לגרמניה, למקום שבו מייצרים את המכונית האיכותית הזאת.
רוצה גם.לנסוע אתכם ללונדון, לכל הכפרים האלה בעקבות צ'רצ'יל ודיקנס ופיקוויק שלו, להשתטח על האבן הזו עם הכתובת, להסתכל על כל הדיוקנאות של החשובים שתלויים שם ב"בקבוק העור" או "ארנק הזכוכית" ולהחליף גלגל עם אומים לא מתאימים.
רק לא גינס. בירה אני מעדיפה בלונדינית.
meeeetoooo !
כיוון שמסיימים לקרוא את הכתוב עם חיוך רחב על הפנים, איך ספק שהוא מוצלח מאד. ואכן הוא כזה