האיש שהביא את הכישוף לאמריקאים המשועממים

בתגובה של אריאל סבר לרשומה על משפחת גילברת הוסיפה אריאל כמה שמות של ספרים שראו אור באותה תקופה בעברית, חלקם הם בעיני "רוח התקופה" (הכוונה לשנות ה-50 המוקדמות).

זאת הייתה תקופת הצנע והמעברות, והוצאות ספרי הכיס שאז החלו את דרכן, ניסו להצחיק אותנו עם שערורייה בקלושמרל, פגישה בבית מלון (ספרו של אריך קסטנר, שנקרא בעצם שלושה גברים בשלג), אריאן, שכמו שאריאל סבר כתבה שימש בסיס (ממש רק בסיס) לסרט הנפלא של בילי ויילדר אהבה אחר הצהריים ועם קליני בראון הנפלאה (שבעצם שמה היה קלוני ולא קליני), הספר המופלא של מרג'רי שרף ששימש בסיס, הפעם בסיס איתן, לסרט הנפלא של ארנסט לוביץ', וכמובן עם הסיפורים של פיטיגרולי שזכו אז לתואר המפוקפק "פורנוגרפיה". ואכן, כילדים בני 10, 11 או 12 צחקנו מאוד והעברנו את הספרים מיד ליד מתחת לעיניהם של ההורים, שחשבו שאנחנו קוראים יותר מדי את הספרונים האלה.

הרשומה הזאת מוקדשת לתורן סמית, שאז יצאו לאור בעברית שלושה ספרים שלו.

לצערי אין לי את האחרון. לכן הבאתי את עטיפת הספר באנגלית.

אז מי היה תורן סמית?

זה מה שנכתב עליו בגב הספר בריכת הקסמים, שיצא לאור בשנת 1950 בהוצאת אופקים בתרגומו של א. אלמגור. כלומר זה מה שידענו אז:

כידוע, השימוש במילה "משוגע" היה אז נפוץ מאוד. אני לא יודע מי כתב את השטות הזאת אז ב-1950, אני מניח שהוא כבר לא בין החיים ויש להניח שהוא נפטר בבית חולים לחולי רוח.

אם לקרוא לתורן סמית "שלום עליכם האמריקאי", אז למה לא לקרוא לפוקנר "אברהם מאפו האמריקאי" או ללונגפלו – "י.ל. גורדון האמריקאי"?

למיטב ידיעתי סמית לא מת בבית חולים לחולי רוח, אלא מהתקף לב כשהיה בחופשה בפלורידה. ובכלל, מה ראה הכותב להאריך את חייו של סמית בשבע שנים? סמית מת למעשה ב-1934.

סיפור החיים שלו הוא סיפור אופייני של יוצר שהתחיל כמשורר ופרסם שירים בכתב העת של הנייבי, ואחר כך, כשלא הצליח להתקיים מהשירים שלו, עבד כ"קופי רייטר" בחברות פרסום שונות ומדי פעם עזב כדי לכתוב שירים ואז חזר לפרסום, כאשר במהלך כל הזמן הזה, הוא (ואשתו ושתי בנותיו) התקיימו בצמצום.

גם כאשר אביו מת והוא קיבל ירושה משמעותית, סמית בזבז את רוב הכסף על טיולים ומסעות.

רק בשנת 1926, כשהיה בן 34 והבין ששירים זה לא פרנסה, החליט סמית לכתוב סיפורים וזכה להצלחה ענקית, בעיקר בגלל הספר טופר. אבל אז הוא כבר היה צרכן לא קטן של אלכוהול, ובשמונה השנים שנשארו לו לחיות הוא הספיק לראות את הספרים שלו נמכרים היטב. המשפחה חיה ברווחה והוא עבד גם כתסריטאי מצליח, אבל את רוב ההצלחה בקולנוע הוא לא זכה לראות.

האנגלים כבר היו רגילים לרוחות רפאים בספרות שלהם. כשאוסקר ויילד כתב את הרוח מטירת קנטרוויל הוא עימת את הרוח עם משפחה של אמריקאים מעשיים.

גם גברים ונשים שמחליפים זהויות ומתלבשים אלה בבגדים של אלה לא היו דבר זר לאנגלים. האמריקאים המרובעים וחסרי ההיסטוריה היו זקוקים לתורן סמית שיביא להם את המופרעויות האלה, וכשזה קרה ההצלחה הייתה ענקית.

ולכן אנשי ספרות וקולנוע רבים רואים בסמית את מבשרם של סרטים וסדרות טלוויזיה כמו השמים יכולים לחכות או סמנתה, וכל הפנטזיות שמבוססות על כישופים וכוחות עליונים, וגם את הסרטים שבהם אנשי פרברים משועממים נאלצים נגד רצונם לעבור הרפתקאות מסמרות שיער.

דווקא הספר הראשון שלו, טופר, שהיה הצלחה ענקית, למיטב ידיעתי לא תורגם לעברית.

העלילה שלו היא בערך ככה:

קוסמו טופר, מנהל בנק ואזרח אמריקאי טיפוסי (כלומר משועמם) ונשוי למרי, קונה מכונית יד-שנייה והוא מגלה שהמכונית רדופה ברוחותיהם של הבעלים הקודמים שנהרגו בתאונה. מדובר בג'ורג' ומריון קירבי. הרוחות האלה מחליטות להציל את טופר ואשתו מהשיממון האמריקאי הבורגני ומסבכות אותם בהרפתקאות נוראיות.

(הבן הלא חוקי של התפיסה הזו הוא אלן ארקין, רופא השיניים היהודי הבורגני, שפיטר פאלק מסבך אותו בהרפתקאות שהוא לא חלם עליהם בסרט הנפלא The In-Laws, שבעברית נקרא חותנים צמודים לדולר)

ההצלחה של טופר הובילה להפקת סרט שבו שיחק קארי גראנט את תפקיד ג'ורג' קירבי, ולעוד שני סרטי המשך.

הספר עובד לטלוויזיה והחל משנת 1953 שודר ב-78 פרקים.

אבל את כל הסרטים האלה תורן סמית כבר לא זכה לראות.

בתקופה ההיא קראנו כאמור את שלושת הספרים של סמית שלעיל.

ויהי בחצות הליל ( Turnabout) נכתב ב-1931, וזאת בערך העלילה שלו:

מדובר בשני זוגות נשואים מודרניים במצב קלאסי של מלחמת המינים. אחרי שאליל מצרי עתיק מקשיב לריבים ופרצי הקנאה הילדותיים של איש ואישה צעירים (טים וסאלי ווילוס) הוא מחליט לעולל להם תעלול – וגורם להם להתחלף בגוף. כמו סמית עצמו, טים עובד בסוכנות פרסום וישנן בספר סצנות רבות שמתרחשות במקום העבודה ומתבססות על ניסיונו של המחבר. לאחר שהאישה מכניסה את בעלה להיריון (בכוח), הדברים משתנים לרעה כאשר שניהם מנסים, כל אחד בנפרד, להתמודד עם מושא אהבתה הקודם של האישה, הולל בשם קארל בנטלי. הסצנה שבה טים, הכלוא בגוף של אשתו, נוקם בקארל היא אחת מהסצנות הבלתי נשכחות של ההומור המיוחד של תורן סמית.

כדי להדגים את הלעג של סמית כלפי החיים האמריקאים המשעממים, הנה התחלת הספר הזה בתוספת איורים שלי:

הספר בתחתונים ובלעדיהם נקרא באנגלית The Bishop’s Jaegers. היום אף אחד לא יודע מה זה הJaegers הזה. מסתבר שזה סוג של בגד תחתון:

הספר נכתב ב– 1932 ותוכנו הוא כזה:

פיטר ואן דייק הוא יורש מדוכא ואדיש של מפעל לייבוא קפה. חייו מתהפכים כאשר המזכירה שלו, ג'וזפין דובאל, מחליטה להציל אותו מגורלו המר על ידי כך שתהרוס אותו מבחינה מוסרית. אחרי סקנדל משעשע שכולל את פיטר ואן דייק העירום, ג'וזפין דובאל וגנב חסר מזל בתוך ארון מעילים, הוא מוצא את עצמו נסחף באניה בערפל עם צוות רבגוני שכולל את הבישופ ולר מהכנסייה האפיסקופלית ודוגמנית עירום לשעבר בשם אספירין ליז. החבורה מגיעה לאחד מחופי הנודיסטים של ניו יורק ושם הוא מתחיל להשתחרר.

הספר בריכת הקסמים – The Glorious Pool נכתב ב 1934 והוא אולי הדוגמה הטובה ביותר להומור החברתי החד של סמית על רקע תקופת היובש. הספר מספר על שני טיפוסים מפוקפקים חסרי חרטות חוגגים 25 שנה למהלך שבו הפכו לזוג נואפים – רקס פבל הקשיש המסוגנן וספריי סאמרס. בעוד המשרת היפני שלהם, נוקאשימה, משחק ג'וּ-ג'יטסוּ עם השפה האנגלית, שניהם טובלים בבריכה שמימיה הפכו למעיין נעורים. הצניעות נשמטת מהם כמו הבגדים שלהם, והם משתובבים כמו שרק שני חוטאים קשישים שהפכו לצעירים יודעים.

כך נראה תורן סמית:

סמית כתב גם ספר ילדים שהצליח מאוד, שביל הדוב העצל:

ומי שירצה, יוכל גם להשיג ספר שנכתב על חייו: