דוקטור י’קיל, מר הייד ומר צ’צ’יק
בעיני, עיניים של שופט חובב, רוברט לואיס סטיבנסון כתב את סיפורי ההרפתקאות הטובים ביותר שנכתבו אי פעם.
בעיני, עיניים של שופט חובב, רוברט לואיס סטיבנסון כתב את סיפורי ההרפתקאות הטובים ביותר שנכתבו אי פעם.
כשנשאל קנת גראהם, אחרי ההצלחה של הרוח בערבי הנחל, למה הוא לא מוסיף לכתוב, הוא אמר: “מה הטעם לעסוק בסבל הזה? הרי חוץ ממך וממני אין בכל בריטניה יותר משישה אנשים שמבינים פרוזה… אז למה אני בכל זאת כותב? כמה שזה יישמע לך מוזר, אני משתעשע ברעיון שאיכשהו ומתישהו אצליח לבנות משפט טוב שיגרום לתומס…
אם תרצו לצייר קריקטורה של האנגלי הממוצע, למשל במלחמת העולם השנייה, מן הראוי יהיה להדגיש שהוא מחזיק בידו עיתון ומחפש את הקריקטורה של ג’יילס עוד לפני שהוא קורא את החדשות.
לפני שנים רבות, כשהמקומונים נכנסו לאופנה, ביקש ממני אדם ברוך שהיה עורך המקומונים של ידיעות אחרונות, לפרסם טור סאטירי.
בשנת 1950 ראה אור בעברית הספר הזה. אז הייתי בן עשר, והיום אני סבור שהגיע הזמן לתרגם אותו שוב.
אף פעם לא נמשכתי לנופים, ובגלל זה גם לא לציירי נופים. כשאומרים לי, היינו בטג’יקיסטן (אלסקה/רומניה/נורווגיה) וראינו נופים עוצרי נשימה, אני שמח שלא הייתי שם ולא הייתי חייב לעצור את הנשימה. אני אוהב את הנשימה שלי בלתי עצורה.
לפני זמן מה העליתי כאן רשומה על התסריטאי והסופר בן הכט, והבעתי תמיהה שנכדיו הפוליטים, שמנהלים היום את מדינת ישראל, לא מבליטים את שמו כאחד מגיבורי התקומה של מדינת ישראל, מה גם שבצד הזה של המפה הפוליטית אין צפיפות של אנשי רוח, אמנים ויוצרים.
בשנות החמישים של המאה העשרים, כשהייתי ילד וגם נער, יצא לאור בארץ כתב עת שנקרא טרקלין.
למרות שמילדותי אהבתי את הסופרים הצ’כים, את האהבה שלי לפראג הנחילו לי דווקא שני סופרים שאינם צ’כים. האחד הוא איטלקי ששמו אנג’לו מריה ריפלינו, שכתב את הספר המצוין פראג הקסומה , והשני הוא סאדאקת קארדי, בן לאב פקיסטני ואם פינית.