פרנץ מולנר והפקיד הממשלתי הישר
"…זה סיפור על לאיוש הישר, שהיה סגן המריח במשרד המפקח על סירחון הבנזין מטעם הממלכה ההונגרית הגדולה…"
ספר הדרכה לסאטירה
כמה פעמים ביום ישן המלך?
היינו שם שלושה: סופר שכתב את היצירה שתביס את אליס בארץ הפלאות, מאייר שנותר לו לגמד את סר ג'ון טניאל ונציג ההוצאה שייזכר לנצח בתולדות ספרות הילדים כמי שיזם את השידוך המנצח.
מותר לצחוק על ההיסטוריה?
למרות שעל התנ"ך נעשו סאטירות פה ושם, אני לא מעלה בזיכרוני ספר קריקטורות או סאטירה כתובה שמטפלים בהיסטוריה של עם ישראל.
גיאורג גרוס – היצירה בראי החיים והישבן
מה קורה לאמן ענק, שהיה קומוניסט, ושבעקבות ביקור בברית המועצות מתאכזב מהקומוניזם – שמגיע לארצות הברית שהיא החלום הרטוב שלו – ושם הוא שוכח את כל מה שהביא לו תהילת עולם, ומצד שני לא מתחבר לעולם החדש והריקני?
נורית קרלין – קריקטוריסטית נפלאה שהלכה מאיתנו
ב-14 השנים שבהן פורסמו הקריקטורות שלה בניו יורקר, נורית הייתה החסכנית ביותר בקווים מכל הקריקטוריסטים של המגזין.
סיפור שתחילתו בטעות וסופו בחמור מעופף – חלק 1
על הגנב הנדיב. רוחה של האגדה העממית על רובין הוד, ששימשה השראה למאות ספרים וסרטים, שבהם נעשים כל מיני מעשים, חוקיים ולא חוקיים, כדי לעזור לנזקקים.
האמנות המועילה של הדילוג – מוהם וארמור
"תאמינו לי, אני עצמי סופר ואני יודע שבכל ספר יש קטעים שאפשר לדלג עליהם. לא כל קורא יודע לדלג במקומות הנכונים. אני אעשה את זה בשבילכם."
קריקטורות ללא רחמים
כנראה שקריקטורה מתויגת אצל רוב הציבור תחת התווית: "משהו שצריך להצחיק".
הרשומה מוקדשת לשבעה קריקטוריסטים שסבורים שלקריקטורה אין גבולות כשזה נוגע לאכזריות.
טומי אונגרר – מאייר ענק שמת השבוע
באמריקה הוציאו את ספרי הילדים שלו מתוכנית הלימודים ומרשימת המומלצים של משרד החינוך, בגלל האיורים הארוטיים שלו. מעניין שבארץ אף אחד עדיין לא עשה את זה, אולי פשוט כי לא מכירים כאן את הצד ה"אפל" הזה שלו.
עם הספר והאמנות של טראמפ
לפני 30 שנה, בשנות ה-80 המאוחרות, מצב הספר והמו"לות עדיין הצדיק עמוד שבועי בעיתון הכלכלי "גלובס". העמוד הזה נקרא עם הספר, וערך אותו הסופר אהוד בן עזר.