ברשומה על הקריקטוריסט הרוסי קונסטנטין רוטוב, הצגתי את הרישום התמים הזה:
וסיפרתי שבגללו רוטוב ישב 15 שנה בסיביר.
בעבר הקדשתי כמה רשומות ליוצרים, בעיקר סופרים, שישבו בבתי סוהר, והרשימה ארוכה מאוד.
אחד הדברים שמרתקים אותי הוא כיצד משתקפים החיים הפרטיים, הדעות הפוליטיות וההשקפות האמנותיות ביצירות של אמנים פלסטיים, ובעיקר כאשר מדובר באנשי סאטירה, שההומור הוא אחד מכלי הנשק שלהם, מה שקוראים באופן כללי “קריקטורה”.
אנסה כאן בכוחי הדל להעלות את המחשבות האלה דרך שני אמנים גרמנים, האנה הך וגיאורג גרוס.
בחרתי בשניים האלה גם בגלל שאני אוהב מאוד יצירות שלהם וגם בגלל שהם עצמם חזרו והצהירו השכם והערב שלאמנות אין זכות קיום אם היא לא פוליטית וחברתית.
אפתח בגרוס, למרות שהוא צעיר מהך בארבע שנים, בעיקר כי היום הוא ידוע יותר וחלקכם מכירים אותו.
כשגרוס התחיל את חייו האמנותיים, הוא היה מושפע באופן טבעי מהרישום האקדמי, ובקריקטורות הראשונות שלו עדיין נראות השפעות של גויה:
ושל דומייה
ושל שטיינלן
ואפילו של טולוז לוטרק.
והנה ציור של גרוס שרואים בו בפירוש השפעות של ואן גוך:
בהזדמנות זאת – והפרט הזה חשוב להמשך הרעיון העיקרי של הרשומה – אזכיר כי שטיינלן השוויצרי, שפעל בתור קריקטוריסט בעיקר בצרפת, פרסם את הקריקטורות הסאטיריות שלו תחת שם בדוי כדי להימנע מצרות.
הנה רישום של גרוס מהתקופה הראשונה שלו כקריקטוריסט:
בניגוד מוחלט להאנה הך, שהייתה פמיניסטית קיצונית, לגרוס אני מרשה להדביק את התואר חזיר שוביניסטי גברי. כילד הוא היה מכור לספרים של קארל מאי. בגיל 21 הוא התגייס לצבא לשירות קצר וטראומטי, אבל כבר ב-1916 מופיעים אצלו ציורים אנטי צבאיים:
חדי העין יזהו פה קשר סגנוני ליוזף לאדה (הצ’כי, שהיה מבוגר מגרוס בשש שנים).
בשנת 1917 גרוס גויס שוב כדי לשמור על שבויי מלחמה. הוא ערק מהצבא, נשפט ונידון למוות(!), אך בהתערבות של הרוזן קסלר הוחלט שהוא לא שפוי והוא אושפז במוסד פסיכיאטרי.
כבר בשנים האלה הוא מפתח את הסגנון שלו, שהיום מזוהה עם אישיותו. ברישום הזה משנת 1915 אפשר לזהות את ההתחלה:
מדובר ברישומים זוויתיים, עמוסים בדמויות, רחובות ובתים; במישורים שנחתכים על ידי קווים חדים ללא התחשבות בחוקי הפרספקטיבה, ובדרך כלל גם בלי משהו מרכזי שיגרום לצופה להזדהות.
הנה מה שכתב גרוס עצמו על הסגנון הזה:
“כדי להגיע לסגנון ההולם את הכיעור והאכזריות של המודלים שלי, העתקתי את הפולקלור של המשתנות, שבו ראיתי ביטוי מיידי לרגשות עזים, וגם ציורי ילדים בשל הכנות שלהם.”
והנה גרוס המוכר יותר:
הסגנון של גרוס השפיע על רבים, כולל על נחום גוטמן, הצעיר מגרוס בחמש שנים, בעיקר ברישומים שעשה בשנת 1929 לספר אור זרוע של יעקב הורוביץ:
כשתנועת הדאדא הגיעה לברלין, גרוס היה אחד הבולטים שם. יחד עם הארטפילד הם יצרו את הפוטומונטאז’.
בשנת 1920, כשצייר סדרת רישומים פציפיסטיים בשם אלוהים איתנו הוא נשפט ונקנס ב-300 מארק.
והיו עוד משפטים רבים, כולל בגלל הציור הזה של ישו, שכותרתו סתום את פיך ובצע את חובתך:
הציור הזה הוא חלק מסדרת רישומים שבהם רואים בבירור שגרוס נוטש את הסגנון ה”אמנותי” עם השפעות הדאדא, הפוטוריזם והקוביזם.
ועובר לציור קריקטורות די בנאליות עם מסר ברור וחד משמעי:
בשנת 1932 קיבל גרוס הזמנה ללמד אמנות בניו יורק. בכמה ביקורים שערך בברלין, הוא הבין שאין לו שם מקום. ב-1933 שללו הנאצים את אזרחותו הגרמנית וב-1938 קיבל אזרחות אמריקאית.
זה הרגע שבו אני מצטער שאני לא פסיכולוג.
מה קורה לאמן ענק בן 40, שעד לפני עשר שנים עוד היה קומוניסט, ושבעקבות ביקור בברית המועצות מתאכזב מהקומוניזם – שמגיע לארצות הברית שהיא החלום הוורוד, המתוק ואפילו הרטוב שלו – ושם, מצד אחד הוא שוכח וכמעט מתנכר לכל מה שיצר בגרמניה, כל מה שהביא לו תהילת עולם, ומצד שני הוא לא מוצא את עצמו מתחבר לעולם החדש והריקני ובאופן מפתיע גם המושחת?
הוא משתף פעולה עם כתבי עת סאטיריים ובעיקר עם “אמריקנה” (בעבר הקדשתי לזה רשומה) ומצייר קריקטורות ממש עלובות.
הניסיון שלו לחזור לציור של פעם נראה ממש פתטי:
ה”ריאליזם האמריקאי” שלו לא יכול להתחרות למשל באדוארד הופר, המבוגר ממנו ב-11 שנה:
ובצד הנופים האלה הוא מצייר ציורים ארוטיים וגם ממש פורנוגרפיים:
מטעמי צניעות, שכן גם אני יודע איפה אני חי, לא הבאתי כאן את הציורים שבהם מופיעים אברי מין גבריים ענקיים, כאלה שלא היו מביישים את תומאס רונלדסון ואת אוברי בירדסלי.
אבל מי שיחפשו ציורים ארוטיים של גיאורג גרוס יוכלו ליהנות או לתעב אותם, לבחירתם.
האם זה מצדיק את מה שאמרתי עליו קודם, שהוא חזיר שוביניסטי גברי, או שזה נעשה מתוך צורך נואש בפרנסה? – אין לי מושג.
אני מניח ששמתם לב שלגרוס הייתה חיבה מיוחדת לישבני נשים. בין השנים 1916-1922, שבהן צייר את עבודות האקה הומו (הנה האיש), הכרנו את הישבן הזה, שהכותרת שלו היא לבד:
או את זה, שהוא פרט מהציור שנקרא אקה הומו, שנתן את השם לסדרה.
הטיפול ה”אמנותי” עם השפריץ המפורסם שלו, שרלף סטדמן משתמש בו עד היום,
ואופן הרישום שגרוס עצמו כינה אותו “חוד התער”, מעניקים לתחת משהו חתרני, סאטירי, ביקורתי, יותר מאשר סתם פורנוגרפיה או מציצנות. אבל שימו לב אילו ישבנים הוא צייר באמריקה:
מסתבר שכאשר הוא ניער מעצמו את גלימת המהפכן, האנרכיסט ואפילו הניהיליסט, נשאר לנו עוד שוביניסט טיפוסי.
ובהקשר זה אני חייב לצרף כאן עוד תחת נפלא, הפעם של אחד מגדולי אמני הדאדא – מאן ריי:
אמריקה אם כן לא מעריכה אותו כ”אמן אמריקאי”, וזה בשנים שבניו יורק מתרחשת מהפכה אמנותית. גרוס, שמתגעגע כל הזמן לברלין, חוזר אליה לאחר 27 שנות גלות בגן העדן הנכסף, או כפי שהוא מכנה אותו, “בועת סבון”.
חודשיים הוא חי בברלין ואז, בהיותו שתוי, נפל ומת.
אבל לפני שמספידים את התקופה האמריקאית שלו – שהייתה ארוכה בהרבה מהתקופה שבה יצר בגרמניה – אי אפשר שלא להזכיר כמה ציורים שעשה שם בעקבות מלחמת העולם השנייה והשואה.
הציור הזה מ-1944 נקרא אלוהי המלחמה:
והציור הזה מאותה שנה נקרא קין, או היטלר בגיהינום:
והציור האחרון, שצויר לאחר שגרמניה הובסה וכל העולם רקד, נקרא האיש האפור רוקד (1949), אחד הציורים הפסימיים ביותר שצוירו אי פעם:
שלא כדרכי הארכתי מאוד בתיאור חייו של גרוס, שכן נושא הרשומה הוא איך האמנות הולכת עם האירועים הביוגרפים.
וכאן אני מגיע לאמנית נפלאה, אולי האמנית החשובה ביותר בתחום הקולאז’, האנה הך. אבל בגלל אורכה של הרשומה אפסיק כאן ואת הרשומה על האנה הך אביא בעוד ימים אחדים.
גאורג גרוס מעולה בעיני.שובניסט או לא,לא אכפת לי.
מחכה לרשומה הבאה בכיליון עיניים.
רשומה מעניינת ובאמת עצובה…
בגיל צעיר שינה גרוס את מבטא שמו מגיאורג לג’ורג’. יש מחלוקת על הסבה.
“Ecce homo” הוא הבטוי בו הציג פונטיוס פילטוס את ישו לזקני היהודים:
אז לקח פילטוס את ישוע והלקה אותו. החילים שמו על ראשו עטרת שקלעו מקוצים והלבישוהו גלימת ארגמן. נגשו אליו ואמרו: “שלום לך מלך היהודים!” וסטרו על פניו. שוב יצא פילטוס ואמר להם: “ראו! אני מוציא אותו אליכם למען תדעו שאינני מוצא בו שום אשמה.” יצא ישוע לבוש גלימת הארגמן ועל ראשו עטרת הקוצים. “הנה האיש!” אמר להם פילטוס.
(הבשורה על פי יוחנן)
מענין שפרימו לוי קרא לספרו על נסיונו באושוויץ בוריאצית שאלה על בטוי זה: “הזהו אדם?” (Se questo è un uomo)