האמנות המועילה של הדילוג – מוהם וארמור

הרשימה הזאת עוסקת בפשע. בפשע נגד הספרות. והוא – קיצור הספרות.

מי שמתקשה לעכל את הרעיון הזה, מוזמן לחזור לספר המלא שהוא קורא כעת.

סמרסט (שנהגנו לקרוא לו סוֹמרסט) מוהם חשב שזה אפשרי ולפעמים אפילו נחוץ לעשות.

"תאמינו לי", הוא אמר, "אני עצמי סופר ואני יודע שבכל ספר יש קטעים שאפשר לדלג עליהם. לא כל קורא יודע לדלג במקומות הנכונים. אני אעשה את זה בשבילכם."

ב 1948 הוא כתב בקיצור רב את עשרת הספרים שלדעתו היו החשובים ביותר לאוהבי ספרות,

וב-1954 הוא הרחיב את התזה הזאת והוציא את זה כספר, תחת הכותרת: Ten Novels and their Authors.

בעברית יצא הספר שנה לאחר מכן בהוצאת "המתמיד" בתרגומה של שולמית חן.

בשנות ה-50 וה-60 היה סמרסט מוהם הסופר האנגלי המתורגם ביותר בישראל, אבל הספר הזה קצת נעלם.

גם בקרב אנשי הספרות באנגליה אין הרבה כבוד לספר הזה, וכמעט שלא תמצאו אותו באנציקלופדיות שעוסקות בספרות ובסופרים.

האנגלים בכלל לא כל כך אהבו את סמרסט מוהם, והיה להם קשה לקבל את חייו הפרטיים ובעיקר את אהבתו לגבר.

כמו רבים מגיבורי התרבות האנגלים: שלי, ביירון, אדוארד ליר, נואל קוארד, רוברט גרייבס ואחרים, מוהם חי את רוב חייו הבוגרים מחוץ לאנגליה.

האיש הזה, שבגיל צעיר היה גבר יפה ומרשים, הפך בסוף חייו לאדם מריר מתוסכל.

כאמור, בין שאר הסיבות שמשיבי הטעם בספרות לא אהבו אותו, היה הספר הזה:

הנה כמה ציטטות שצרמו לאוזניהם של חוקרי הספרות:

עשרת הרומנים שבהם בחר מוהם היו:

תום ג'ונס של הנרי פילדינג

גאווה ודעה קדומה של ג'יין אוסטן

האדום והשחור של סטאנדאל

אבא גוריו של בלזק

דייוויד קופרפילד של דיקנס

מאדאם בובארי של פלובר

מובי דיק של הרמן מלוויל

אנקת גבהים של אמילי ברונטה

האחים קאראמאזוב של דוסטויבסקי

מלחמה ושלום של טולסטוי.

לכל אחד מהתקצירים הקדים מוהם ביוגרפיה קצרה של המחבר.

ומכאן במעבר חד לספר שיצא שש שנים אחרי הספר של מוהם ולמחבר שלו, ריצ'רד ארמור, שמת בשנת 1989 בגיל 83.

ארמור הוא אמריקאי יליד קליפורניה, בוגר לימודי ספרות בהרווארד.

למרות שהיה אמריקאי, ארמור זכה להערכה בעיקר באנגליה. הוא נחשב למשורר נונסנס ברוחו של אוגדן נאש, עד כדי כך ברוחו של אוגדן נאש שכמה מחרוזי הנונסנס שלו מיוחסים לנאש.

ארמור כתב כמה ספרים פרודיים. ביניהם:

סיפורי שייקספיר מעוותים

הכול התחיל בחווה – על נשים בהיסטוריה:

הכול התחיל במארקס – על קומוניזם:

הכול התחיל בקולומבוס – על ההיסטוריה האמריקאית:

והנה אותו ספר שראה אור בשנת 1960:

בספר הזה בחר ארמור להביא לקוראיו באופן מקוצר שבעה רומנים חשובים. לכל אחד מהם הקדים ביוגרפיה קצרה (סאטירית) של המחבר, ואת סיפור העלילה כפי שהוא רואה אותו.

לא אוכל כמובן להביא קטעים ארוכים אבל הנה כמה קצרים, והראשון הוא מתוך הפתיחה:

הקלאסיקות – מוגדרות מחדש

הספר שבו ספרים מפורסמים מסוימים לא כל כך מקוצרים אלא לא מעוכלים, יחד עם, למרבה השמחה, ביוגרפיות קצרות של המחברים, כמה הערות שוליים לא נחוצות ושאלות – שיהיה טוב יותר לא לענות עליהן.

ובהקדשה:

מוקדש לאמצעי העזר המופלא – רשימת הקריאה ההכרחית, שהיא יותר יעילה מהנשמה מלאכותית בהחייאת סופרים מתים.

בסוף כל פרק מוסיף ארמור מבחן קצר שקשור לרומן.

את הספר מלווים איורים של קמפבל גראנט, מאייר וקריקטוריסט אמריקאי, לדעתי נפלא, שהלך לעולמו בשנת 1992. הוא עבד גם בתעשיית הקולנוע כמאייר עם וולט דיסני, וכתסריטאי עם פרנק קפרה ואחרים.

כל האיורים שבהמשך הם שלו.

כך פותח ארמור את הביוגרפיה של ויליאם שייקספיר:

ויליאם שייקספיר או, אם תרצו,  פרנסיס בייקון, כריסטופר מרלו, הרוזן מאוקספורד והמשורר מאבון, הוטבל ב 26.4.1564. מתי הוא נולד לא ברור, אבל כל מי שטוען שזה קרה אחרי התאריך הנ"ל, בסך הכול מחפש צרות. סטראטפורד אשר על נהר האבון, עיר הולדתו, ממוקמת במה שמתואר נוף גלי עד גבה גלי – מי שהמציא את הביטוי הזה ירד כנראה מאיזו אוניה.

וכך מתחילה הביוגרפיה של הרמן מלוויל:

אבות אבותיו של מלוויל משני הצדדים היו אנשים מכובדים מאוד. סבו מצד אביו היה "אינדיאני" במסיבת התה של בוסטון, למרות שהאינדיאנים האמיתיים זיהו אותו מיד בגלל המירכאות במילה "אינדיאני". סבו מצד אמו היה הגנרל המפורסם פיטר גנסבורט. למה בדיוק היה מפורסם לא ברור, אולי בגלל שהיה צאצא של הרמן הרמנז ואן גנסבורט, מבשל בירה.

הרמן נולד ב 1 באוגוסט 1819 בניו יורק סיטי, ומעניין שגם וולט ויטמן נולד ממש באותה שנה באי בווסט הילס, ואני בטוח שמישהו יכול לעשות מזה משהו, למרות שקשה לי לתאר מה בדיוק…

אני מניח שהבנתם את הצורה שבה מתייחס ארמור לביוגרפיות.

אז הנה השורות הראשונות של מובי דיק:

לפני שמלוויל מתחיל בסיפור הוא מביא לקורא כמה עובדות מרתקות על לווייתנים, כמו למשל שהמילה לווייתן, whale, מקורה במילה הדנית hvalt . את זה, מספר לנו מלוויל, הוא למד מ"אב הבית חולה השחפת בבית הספר היסודי". ואז הוא מביא עשרה עמודים ובהם רשימות של אזכורים ספרותיים מפורסמים שקשורים ללווייתנים, כמו למשל "כדי לסחוב כבד של לוויתן נחוצות שתי עגלות". בשלב זה הקורא כבר מאבד את הסבלנות ורוצה לדעת מה קורה בהמשך.

הוא פוצח את הסיפור במילים "קרא לי ישמעאל" (מלוויל תמיד שנא את השם – הרמן). והוא ממשיך: "כל אימת שבנשמתי מזג האוויר לח, גשום ונובמבר, אני יוצא לים ברגע שאפשר". אז כעת, אומר ארמור, כשהנשמה שלו דולפת כאילו יש בה חור, הוא שוב בדרך מסע ימי.

הנה כמה שאלות שארמור מוסיף בסוף התקציר הזה:

1. 1. מה גרם לראשו של קוויקווג להיות סגול? האם הוא נהג לעצור את נשימתו לזמן ארוך?
   2. איך צייד לווייתנים מדגים באיזה גודל הלוויתן שברח?
   3. האם אי פעם ממש השתוקקתם לאכול שומן לווייתנים? אם כן, תבררו אם מי מאבות אבותיכם הוא אסקימוסי.
   4. איך אתם חושבים הרגיש קפטן אחאב כשצווארו הסתבך בחוט הצלצל:

א. כאב

ב. בושה

ג. ללא מילים

1. 5. האם אתם מודעים לכמה מידע אספתם אודות לווייתנים? האם זה גרם לכם להיות יותר שמחים או מרוצים בחלקכם?

והנה מה שמספר ארמור על צ'ארלס דיקנס:

לולא דיקנס זה בלתי סביר שהיו לנו עתה "עמותות דיקנס", את שם התואר "דיקנסי" או גלויות של בית ממכר עתיקות. ובנוסף, במרבית הבתים היה מדף ריק בספריה באורך של מטר.

צ'רלס דיקנס נולד בפורטסי אנגליה ב 7.2.1812 אך עבר ללונדון כשהיה ילד קטן ולקח איתו את אביו ואמו. אחרי זמן קצר, משכורתו של אביו שהיה פקיד במשרד התשלומים של הצי, קוצצה "מתוך מחשבה על חיסכון מצד הממשלה" [הערה: רעיון מטורף באמת, שלא נוסה מאז]. כאשר משפחתו גדלה המשכורת שלו קטנה, תהליך שלא היה יכול להמשיך עד אין סוף ללא תוצאות לא רצויות. לאט לאט נמכרו פריטי ריהוט עד שבני המשפחה נאלצו לאכול, לישון ולתלות את כובעיהם בתורנות [היה רק וו אחד]. אחד אחד מושכנו גם הספרים, וצ'רלס, קורא נלהב, לפעמים נשאר בבית העבוט כדי לגמור את הפרק האחרון של הספר.

וכך מתחיל דייוויד קופרפילד:

הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי דייוויד קופרפילד, למרות שהוא נולד רק בסוף הפרק הראשון. יש לו זיכרון מרשים והוא זוכר בדיוק איך כולם נראו ומה כל אחד אמר בזמן הוויכוח בין אמו, דודתו והרופא בדיוק לפני הלידה.

כשדייוויד נולד, הוא מספר, "השעון היכה ואני התחלתי לבכות – יחד" אין פירושו של זה שהשעון היכה את דייוויד. אבל זה נותן את הטון לספר שבו תמיד מישהו מקבל מכות ובוכה, למרות שגם הרבה אנשים בוכים בלי לקבל מכות.

והנה המבחן שארמור מציג למי שקרא את דייוויד קופרפילד:

1. 1. דייוויד קופרפילד מסופר בגוף ראשון. יחיד = מיוחד, לא?
   2. ג'ון פורסטר העיר לדיקנס שראשי התיבות של שמו, C D, הם כמו שם גיבורו, D C, רק הפוך. נסו בכל כוחכם להבין את החשיבות של זה.
   3. בכך שמיס טרוטווד תמיד מגרשת חמורים מהדשא שלה, האם זה לא הופך אותה ל-ass? (באנגלית ass=חמור/אתון, וגם סתומ/ה.)
   4. את מי אתם הכי שונאים:

א. מר מורדרסטון

ב. מיס מורדרסטון

ג. אוריה היפ

ד. מישהו מהמשפחה שלכם

1. 5. באיזה עמוד בכיתם לראשונה? האם אתם יודעים שיש אנשים שיכולים לקרוא את דיקנס רק במהדורה בת 80 הכרכים של הנייר הסופג?
   6. בבית הספר שאליו הלך דייוויד, מה הילדים בטוח קיבלו?

א. חינוך טוב

ב. הלקאה הגונה

1. 7. אמרו על מר מיקובר הרברבן, זה שבילה הרבה זמן בכלא בעלי החובות, שדמותו מבוססת על אביו של דיקנס. האם אתם רוצים שהבן שלכם יגדל להיות סופר?
   8. השוו בין המוות של דורה למוות של נל הקטנה ב"בית ממכר עתיקות" בעודכם שורקים בעליזות.
   9. עכשיו, משסיימתם לקרוא את דייוויד קופרפילד, איך אתם מרגישים? מלאים בדיקנס?

 

ונחזור לסמרסט מוהם.

בסיום הספר מוסיף מוהם חטא על פשע ומפגיש את כל עשרת הסופרים במסיבה, והוא מדווח לנו איך החברים האלה נראו, התנהגו ושוחחו זה עם זה.

כאן גם אני לוקח את תפקיד "המקצר" ומתאר במילים שלי כמה מהרגעים המעניינים במסיבה ההזויה הזאת:

כשהתפזרו האנשים באולם הגדול בחרה ג'יין אוסטן מושב צדדי. סטאנדאל, שהיה אמנם ביישן, חשב שכדאי לנסות את כוחו אצלה, נפל ברוחו בגלל הקרירות שלה. הוא ראה את פילדינג משוחח עם מלוויל והחליט להצטרף לקבוצה הרעשנית של בלזק, דיקנס ופלובר. אוסטן, שהשתחררה ממנו, התפנתה לתצפית שכל כך אהבה. היא הבחינה באמילי ברונטה שישבה לבד בפינת הספה. היא נראתה לה בריה קטנה ועלובה, חסרת טעם בלבוש. נכון, העיניים שלה יפות, וגם השיער היה יכול להיות יפה אם הייתה מסדרת אותו בצורה נורמלית ולא כמו איזו אומנת. "כדאי", אמרה לעצמה ג'יין, "שאנסה לדבר איתה." וכששאלה אותה למה אחותה לא הוזמנה נראה לג'יין שאמילי כל כך סובלת שמוטב להניח לה.

דיקנס נראה לה קצת נמוך לטעמה, וכמובן שהיה לבוש בהידור מופרז. אבל יש לו פנים נעימים ורואים שיש לו הומור.

היא הבחינה גם בשני רוסים, אחד עם שם שקשה לבטא והשני טולסטוי, שהתנהג כמו אציל אבל קשה לדעת אצל זרים. למה הוא לבוש בחלוק מוזר ומגפיים מגושמים?

היה שם גם אחד, חייל, שקורא לעצמו "סטאנדאל", שמן ומכוער. וגם פלובר היה רעשני מאוד. "הג'נטלמן היחידי בחבורה" חשבה אוסטן, "הוא הנרי פילדינג, אפילו שנראה שהיה קצת שיכור."

היא אזרה אומץ ואמרה לפילדינג שקראה את תום ג'ונס כשהייתה נערה צעירה. "אני מניח שזה לא הזיק לך," אמר פילדינג.

"או, לא," אמרה ג'יין אוסטן. "זה לא ספר שיגרום נזק לנערה צעירה עם הגיון בריא."

ופילדינג, שהרגיש די קרוב אליה, שאל אותה כיצד קרה שעל אף קסמה הרב ושנינותה, היא לא נשואה.

"איך, מר פילדינג?" השיבה אוסטן בעליזות. "האיש היחיד שיכולתי להתאהב בו הוא דארסי, והוא התחתן עם אליזבט היקרה שלי."

 

ולסיום.

בהקדמה לספר של מוהם מופיע הקטע הבא:

וזאת הזדמנות להאיר את דמותו של פיליפ סטנהופ, או אם תעדיפו לורד צ'סטרפילד, שאותו מצטט סמרסט מוהם. הנה האיש:

האיש הזה הוא מודל בריטי מעניין של פוליטיקאי דיפלומט, נואם מבריק, סופר ואיש רוח. היום אפילו באנגליה כבר אין כאלה.

סדרת המכתבים שכתב לבנו הלא חוקי שראה אור בשנת 1774 כספר בשם מכתבים לבן – אמנות הפיכתו של אדם צעיר לאיש העולם וג'נטלמן – נקראת ומצוטטת עד היום.

גם תאקרי וגם דיקנס הכניסו אותו כדמות ברומנים שלהם.

ב"ויקיציטוט" תמצאו אמרות רבות שלו. הנה שתיים:

• "עצלנות היא המפלט של מוחות חלשים."
• "פוליטיקאים אף פעם לא אוהבים או שונאים. רק אינטרסים, ולא סנטימנטים, מניעים אותם."

כשנשאל איך הוא רוצה להיקבר, הוא אמר:

"הבקשה היחידה שלי היא לא להיקבר בעודי חי."