לתוף הפח של גינטר גראס יש קשר לעולם ההוצאה לאור בארץ.
לפני שנים רבות הכרתי מו"ל קטן בשם אשר ביתן, שהוציא כמה ספרים, ביניהם רגל של בובה של יעקב העליון (עטיפה שלי):
כששמעתי שתוף הפח תורגם לאנגלית וזכה להצלחה, הצעתי לאשר שירכוש את הזכויות.
הוא קנה אותן וביקש מהמשורר מקסים גילן לתרגם אותו לעברית. מקסים תרגם את זה בתוך כמה ימים וככה זה גם נראה.
באותו זמן סיפר לי חברי אהד זמורה, שהיה אז עורך דבר השבוע, שאביו ישראל זמורה העביר לו את הוצאת "מחברות לספרות" ואהד שקל לפתוח בקריירה של מוציא לאור.
סיפרתי לו את סיפור תוף הפח והצעתי שיחבור לאשר ביתן ויתרגמו מחדש ויוציאו אותו יחד.
זאת הייתה בעצם תחילתה של הוצאת זמורה-ביתן-מודן, ששינתה את פני המו"לות הישראלית.
בדרך כלל נהגתי לקרוא כל ספר שציירתי לו את העטיפה; אבל במקרה של תוף הפח לא רציתי לקרוא קריאה חפוזה. סמכתי על זה שאת אוסקר הקטן צייר גראס בעצמו וחיתוך העץ הזה הופיע בכל מהדורה בעולם. אז רק ציירתי תוף ובתוכו שילבתי את חיתוך העץ של גראס:
ורק כשהספר יצא ראיתי שהיה מודגש בטקסט שה"להבות" שעל תוף הפח היו בצבעי אדום-לבן, כי אלה צבעי הדגל הפולני…
ביקשתי מאהד שבמהדורה הבאה נתקן את זה, אבל אהד אמר (מה ששמעתי אחר כך ממו"לים רבים) "אם הספר ילך, אין סיבה לתקן, ואם הוא לא ילך אז אין טעם לתקן".
זה מה שקורה כשלא קוראים את הטקסט.
וזה מה שקרה לי גם כשציירתי את העטיפה הזאת של ההוביט.
איך נראה ההוביט – את זה טולקין מתאר כבר בעמוד הראשון. ואיך נראה הדרקון ידעתי, כי טולקין עצמו צייר אותו. אז ציירתי את זה:
אבל כשהספר יצא והגיע לידיו של בנו של טולקין, קיבלנו ממנו תגובה אנגלית טיפוסית, משהו כמו: "העטיפה יפה מאוד, רק חבל שבטקסט אין מצב שההוביט נלחם בדרקון…". גם זה לא תוקן כי ממילא הספר יצא בתרגום חדש, התרגום שעשו הטייסים השבויים במצרים.
כמו ב"תוף הפח" כך גם ב"ההוביט" הטעויות לא הפריעו למכירה.
השבוע קראתי במקרה את הספר הזה שכתב גסטון לואי אלפרד לרו:
זה ספר בלשי קלאסי שלא הכרתי. על לרו שמענו כיוון שהוא האיש שכתב את פנטום האופרה. את העטיפה, היפה לדעתי, עיצבה מיכל לשם, מעצבת מחוננת שלמדה איתי בבצלאל. כשקראתי את הספר ראיתי (מה שמיכל כנראה לא ראתה) שטביעת כף היד המדממת על הקיר אין בה סימן לאגודל! אני לא בטוח שמישהו חוץ ממני ראה את זה.
תמיד אמרתי שנחוץ לקרוא מספיק כדי לדעת מה לא לעשות בעטיפה.
כל זה היה הקדמה כדי לכתוב על הספר הזה:
בשער הקטן נכתב שמו "הגנב האדיב". בספרית הפועלים שמו לב לזה וטרחו להדביק בכל עותק מדבקה קטנה עם השם הנכון על גבי הטעות.
למרות שהכרתי את יורם קניוק ואפילו שררה בינינו ידידות בזכותו של חבר משותף, פרופסור ג'יי לביא, את הספר הזה הכרתי רק לאחר מותו של יורם.
עלילת הספר מבוססת, באופן לא מפתיע, על מי שלוקח (גונב) מהעשירים ונותן לעניים.
רוחה של האגדה העממית על רובין הוד הועברה למאות ספרים וסרטים, שבהם נעשים כל מיני מעשים, חלקם אפילו לא חוקיים, כדי לעזור לנזקקים.
(ואסור לשכוח את הקטע הנפלא של מונטי פייתון – דניס מור).
הנה ההקדמה שכתב יורם קניוק ב-1978, לאחר שסיים את הספר:
אני מקווה שאצליח להעביר לכם את היופי והעניין שמצאתי בספר.
הספר נכתב בסוף שנות ה-70, אבל העלילה מתרחשת בשנות החמישים, השנים של קליטת העלייה הגדולה, השנים של המעברות. 30 השנים מאז שנות ה-50 עד לשנות ה-80 נתנו ליורם פרספקטיבה רחבה על התקופה בה מתרחשת העלילה.
יותר מכל סופר שנולד בארץ, יורם היה ספוג בתודעת השואה ומלחמת העולם.
אנחנו, ילדי שנות ה-50, קראנו המון ספרים שכתבו לנו אז שלא היה בהם זכר לשואה ולשרידיה.
כדי להבין את חשיבות "הגנב הנדיב" לא אוכל שלא לתאר כמה מהגיבורים העיקריים.
הגיבור הראשי הוא נפתלי במבורגר, יקה, שבגולה נקרא קורט. הוא עובד בבנק של עולה אחר, יקה אף הוא, הרמן הלמן, שהוא מעין אבא של נפתלי.
מהבנק של הלמן מיטיבו, נפתלי גונב את הכסף שאותו הוא מחלק לאנשי המעברות. שניים מנסים להילחם בו: האחד הוא חגי אבידן, איש משטרה, והשני הוא ליפתא, ראש ארגון פשע שרוצה להשתלט על הכסף.
השניים האלה, אבידן וליפתא, למדו בעבר יחד אצל המורה ללשון ולספרות רפאל בש המכונה ביאליק וחצי, וישנה גם רות שגם היא עובדת בבנק, ובמהלך העלילה הופכת להיות בת זוגו של נפתלי. אבל ברקע יש גם דמויות שמעניקות צבע לעלילה, כמו מוכר הנקניקיות שעומד ליד קולנוע מוגרבי, ששם, בווינה היה בעל בית קפה גדול; ו"איש השעונים" כמו שמכנה אותו יורם, עולה חדש שעל זרועותיו המון שעונים; ואיש שכותב בקשות ליד בית המשפט. כל אלה דמויות אמיתיות שהתל אביבים בני גילו של יורם הכירו היטב.
אבל עלילת הספר רחוקה מלהיות פשוטה וקווית. הספר ספוג מסרים תרבותיים וכולו סאטירה נוקבת על מה שלא הצלחנו להביא מהגולה.
וכמו שאמרתי, וזה חשוב, יורם כותב את זה כמעט 30 שנה אחרי הזמן שבו מתרחשת העלילה, ואז אפשר בקלות להבין טקסט כזה:
יורם מעביר לדור הצעיר (הדור שהיום אין שום סיכוי שייגע בספר כזה) למשל משהו על מקור המשפט "פני הדור כפני הכלב":
ובעקבות זה מעביר גם הגיגים נפלאים:
כשכתב אריך קסטנר את פצפונת ואנטון, הוא הכניס בראש כל פרק הגיגים, אבל נתן לקוראים פטור מלקרוא אותם. יורם מביא הגיגים ואפילו משפטי פיוט כחלק מהטקסט, והם אולי העיקר.
הנה קטע על היחסים בין נפתלי והרמן שהיו נפגשים גם כדי לנגן יחד וגם כדי ללכת לקונצרטים במוזיאון החדש. (אגב, יורם מזכיר גם את מי שייסד את המוזיאון, משה ק., הוא אביו של יורם…)
הנה עוד טקסט קולאז'י כזה של יורם כדי שנריח את ניחוח השנים האלה:
ועוד כמה שורות שקשה למצוא כמותן:
וכך מספר לנו יורם על דמות הצבר שבספר הזה מגולם בדמותו של אבידן:
נפתלי, שיודע כי אבידן איש המשטרה הולך בעקבותיו, משאיר לו כתב חידה:
תאמינו לי, אף אחד מכם לא מסוגל לפתור את כתב החידה שספוג בהיינה, אלתרמן ומה לא. וכמובן שגם אבידן יזדקק להרבה עזרה מהמורה לספרות שלו שהפך להיות קבלן שמן ומדושן.
יורם קניוק מכריח לא רק את אבידן אלא גם אותנו הקוראים להיזכר שיש גם תרבות, ספרות ומוזיקה, ולא רק כסף והישרדות.
והוא יודע להזכיר לנו את סיוטי הבירוקרטיה שהיו אז בשנות ה-50, אבל יורם חווה אותם גם בשנות ה-70 בזמן כתיבת הספר.
אבידן, הצבר הקשוח והבטוח בעצמו, לומד לאט לאט את מה שיורם מנסה ללמד אותו ואותנו:
ומשהו על הציורים.
בצעירותו יורם קניוק היה צייר.
כשהפך להיות "סופר" הפסיק להיות "צייר" אבל לא הפסיק לצייר. מדי פעם הוא צייר רישומים לעטיפות ספרים שכתב.
בספר הגנב הנדיב פזורים רישומים של יורם. בכוונה לא כתבתי איורים, משתי סיבות. האחת, כי אין ברישומים סיטואציות שמתקשרות לטקסט; והשנייה, שברוב המקרים הקורא אפילו לא יודע מי בדיוק הדמות שיורם צייר.
האם הרישום הזה הוא נפתלי או הרמן?
לי אין מושג.
ריבוי הקווים בספר מעניק, לי לפחות, תחושה של ריפוי בעיסוק.
במקום שריבוי הקווים, שבדרך כלל נועד לשמש צל, ושהקווים שיוצרים פרספקטיבה מוגזמת יכניסו לרישום פלסטיות – מה שקורה ברישומים של יורם שהם הופכים דווקא לשטוחים ודו ממדיים, מפני שהם לא כפופים לחוקי האור/צל ולחוקי הפרספקטיבה.
אם הייתי יודע שהדבר הזה נעשה במחשבה תחילה הייתי חושב שיש פה איזה הישג אמנותי. אבל התחושה של "ריפוי בעיסוק" מרחיקה את האופציה הזאת.
את הדרמה המוזיקלית כמעט, שמתרחשת בשיער של האישה הזאת לא הצלחתי להבין:
אני אוהב את הרישום הזה:
במקרה הזה הניגוד בין הקווקוו לקו העדין, שבאופן כל כך מלאכותי מתאמץ להיות מעוות, יוצר אצלי עניין.
הרישום היחיד כמעט שהקורא יודע לזהות בו דמות ברורה מהספר, הוא איש השעונים:
הנה מה שיורם כותב על הדמות:
והנה עוד כמה שורות מצמררות שקשורות בדמות הזאת:
הרשומה הזאת הייתה אמורה לספר גם על הספר החמור המעופף של גורית אקסלרוד. אבל נראה לי שאסיים כאן, ואת סיפורה של גורית אקסלרוד והספר שלה אביא בעוד כמה ימים.
לגבי שתי הכריכות של תוף הפח ושל ההוביט. אתה מקל ראש במשגי העבר, זה הגיוני כי בכל זאת חלפו 40 שנים (בזמן שהמאמר המקורי פורסם), אבל אדוני, אלו עברות בלתי נסלחות. פחות מהותי במקרה של תוף הפח, כי כמה אנשים היו שמים לב לצבעי הדגל הפולני. במקרה של ההוביט זה פשוט בזיון. התגובה של אשר ביתן במקרה של תוף הפח מראה שהוא (או לפחות היה אז) טכנוקראט של רווחים כספיים ולא איש אם מגע אומנותי. התגובה שלך במקרה של ההוביט, גם היא מראה על חוסר רצינות, כי ידוע שהתרגום של הטייסים לא היה ממש תרגום, אל חוויה.
אבל גילוי נאות: את דעתי אני חולק מצד של אהבה לספרים בכלל ולשני הנ"ל בפרט. את שניהם יש לי בהוצאה ראשונה.
כנ"ל לגבי האיורים של מר קרמן, שמלווים את כולנו כבר עשורים. חלק מחיי מעל ל40 שנים.
נראה ספר מעניין אבל לא קל לקריאה… כמו עוד ספרים של קניוק.
תודה על השיתוף
אף פעם לא הבנתי את יורם קניוק,לבושתי.
דני – לסיפוק הסקרנות – השולח האנונימי זה אני. עוד לפני שהספקתי להכניס את שמי, האצבע כבר הקישה על "שלח"
קשה להגיב. זה די מזעזע. השואה ומשקעיה לא יעלמו, אבל אי אפשר לחיות את חיי היום-יום תחת הענן הזה. עם השנים שעוברות זה מעסיק אותנו פחות ופחות, אין מה לעשות, וכנראה שזה גם מה שעדיף לנו.