סופרים בשם בדוי
מאחר שבחרתי להקדיש את הרשומה לשמות עט של סופרים, מייד מתבקשת השאלה: למה רק סופרים? מה עם מוזיקאים או אמנים מתחומים אחרים?
תל אביב בדיוקנאות
"הקריקטורה מעלה חיוך על שפתי המסתכל, וכך מתרכך לב האיש ונעשה סלחן יותר וטוב יותר".
אז איך נראה ביאליק?
"הן חודרות, מלטפות, בוחנות, חולמות, נעצמות ונפקחות לרווחה. בשעת ההתפעלות הן שקופות – תכלת וירוק; ובשעת זעם – כצבע הפלדה".
דיוקנאות – מפּוֹטֶר ועד בלייק
"פיקאסו אמר שאמנות היא שקר שמספר את האמת. ואולי הדבר הכי מרשים לגבי ספרים ישנים שעדיין נקראים הוא שיש בהם אמת – לא משנה כמה היא נסתרת".
למה אני אוהב פרצופים – פסיכולוגיה בשקל
כל אמן שמצייר נושאים אנושיים יעיד כי כאשר הוא ניגש לעצב פרצוף, עולה מתח הריכוז שלו למדרגה הגבוהה ביותר.
יעקב שטיינהרדט והפרצוף האנושי
בלי להיכנס לפירושים פסיכולוגיים או אפילו פילוסופיים, אני מודה שיש לי נטייה לאהוב ולהעריך אמנים שעבורם פרצוף זה לא רק עיניים, אף, פה ואוזניים.
שלושה מאסטרים של דיוקנאות
עבור מי שרוצה לבדוק מה זה באמת דיוקן סאטירי או הומוריסטי, אביא הפעם דיוקנאות שציירו שלושה יוצרים גדולים.
בין ציור לאיור – לצייר עם מסרק
במסגרת הניסיונות של אריסמן לחפש דרכים שיגרמו לו לא להירדם בזמן שהוא מצייר, הוא הגיע לטכניקה של רישום במסרק
כמה כבר אפשר להגזים?
לפעמים כשיש לדמות סימן זיהוי אופייני, אפשר להגזים ולעוות את הפורטרט כמעט ללא הגבלה, ועדיין יהיה קל לקשור אותו בתודעתנו עם המקור.
חברות – סיפור שתחילתו אבנר כץ ועיקרו החוג של בלומסברי
אפשר לזהות חופש אצלם ספונטניות וזיקה למה שקורה באמנות באירופה, אבל החברות, הקרבה והסקס השאירו לנו המון דיוקנאות, שבהם יש פחות “אמנות” ויותר “תיעוד”.