כשאבנר כץ חברי הקרוב מת ב- 2 בספטמבר 2020, סיפרתי בכל מיני הזדמנויות את הסיפור הבא:
גם אבנר וגם אני הערכנו מאד את אורסון ולס.
יום אחד אבנר הראה לי קטע מראיון עם ולס שהלך (בערך) ככה:
מראיין: האם קרה לך פעם שבמקום אנשי מקצוע, העסקת חברים?
ולס: פעמים רבות.
מ: ואיך זה היה?
ו: נורא.
מ: ולמדת מזה משהו? כלומר, איך תנהג בעתיד?
ו: גם בעתיד אעדיף חברים. זה יותר חשוב מאמנות…
ואת זה אבנר – האיש שהיה מכור לאמנות – אהב מאוד.
ברשומות האלה אני מספר מדי פעם על חברויות בין יוצרים, שלעתים קרובות עולות על שרטון בגלל הבדלי השקפות שקשורות ליצירה ולפעמים לעניינים אישיים.
סיפרתי כאן על החברות בין צ'רלס דיקנס לווילקי קולינס, בין צ'רלס דיקנס להנס כריסטיאן אנדרסן, וגם בין גילברט לסאליבן.
גם בין היוצרים באמנות הפלסטית היו חברויות מעניינות.
השלישייה הראשונה של ה"פרה רפאליטים" השתמשו במילה "אחים". החבורה הייתה "אחווה" (Brotherhood).
בהזדמנות אעלה רשומה על יחסי החברות המוזרים בין דנטה גבריאל רוזטי לוויליאם מוריס.
הפעם בחרתי לספר על קבוצת בלומסברי או "החוג של בלומסברי", ובעיקר על היחסים המעניינים בין שלושה אמנים שהיו חברים בחוג הזה.
ונסה בל (1961-1879). כאן היא בדיוקן עצמי:

דנקן גרנט (1978-1885). כאן בדיוקן עצמי:

ורוג'ר פריי (1934-1866). גם הוא כאן בדיוקן עצמי:

אנסה להראות איך הקשרים ביניהם השתקפו בעבודות שלהם.
לשלישייה הזאת היו יחסים מרתקים, והם הקדישו הרבה מזמן היצירה שלהם להנציח את החברות הזאת בציורים, בעיקר בדיוקנאות.
אני מניח שחלקכם מכירים את קבוצת בלומסברי, קבוצה של אמנים, סופרים ואנשי רוח בוגרי קיימברידג'.
הגיבוש התחיל בפגישות אצל משפחת סטיבן ששתי בנותיה, ונסה ווירג'יניה (לימים ונסה בל ווירג'יניה וולף) היו הדבק העיקרי של החבורה.
היו להם דעות כמעט בכל נושא. דורותי פרקר אמרה עליהם: "הם חיו בכיכרות, ציירו במעגלים ואהבו במשולשים".
המשולש הידוע שבו אתרכז הפעם היה סביב ונסה בל. כאן היא בציור של דנקן גראנט, ונסה בשמלה אדומה:

ונסה, הבת הבכורה של משפחת סטיבן, הייתה נערה דעתנית שלמדה שפות, מתמטיקה, היסטוריה וגם אמנות. כשהייתה בת 28 נישאה למבקר האמנות קלייב בל.
אז היא אמנם הייתה נשואה, אבל הנישואים שלהם היו פתוחים, ולכל אחד מבני הזוג היו אהבות רבות. וכאן נכנסים לתמונה שני הגיבורים האחרים.
רוג'ר פריי היה דמות מפתח באמנות האנגלית של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. קנת קלארק אמר שמאז ג'ון רסקין לא היה מי שהשפיע על האמנות בבריטניה יותר מאשר רוג'ר פריי.
הוא הביא לאנגליה תערוכות של האמנים המכונים פוסט אימפרסיוניסטים, ובעצם הוא זה שנתן להם את השם "פוסט אימפרסיוניסטים". האנגלים, שעד אז היו תחת הטעם של רסקין ושל הפרה-רפאליטים, פשוט תיעבו את השטויות האלה שהגיעו מצרפת, והביקורות על התערוכות האלה מצוטטות בחדווה על יד כל מי שרוצה להגיד מילים רעות על מבקרי אמנות.
המבקרים הרחיקו לכת עד כדי שניסו להסביר שרוג'ר פריי היה מטורף (רק בגלל שאשתו הייתה מאושפזת במוסד לחולי רוח). כאמן הוא נחשב די בינוני, גם בעיני עצמו, וצייר בעיקר נופים:


בשנת 1911 כשרוג'ר פריי היה בן 45, כשוונסה התאוששה מהפלה, ולא זכתה לאהדה – שלא לדבר על חום – מצדו של בעלה קלייב, היא מצאה את זה אצל רוג'ר פריי, שלפי כל מי שהכיר אותו נחשב לאדם חם ונדיב. הרומן הזה בין שני האמנים לא החזיק מעמד, בגלל שוונסה התאהבה בדמות השלישית, הצייר דנקן גרנט.
לבו של רוג'ר פריי נשבר, אבל ברוח שאפיינה את החבורה הוא נשאר בסביבה, והחברות שלו עם ונסה החזיקה מעמד עד מותו.
דנקן גרנט, הצעיר מהשלושה, היה אמן פעיל מאוד גם בציור וגם בעיצוב, בעיקר של טקסטיל.
גם מבחינה מינית גרנט נחשב לאדם מבוקש מאוד. בהתחלה הוא נחשב רק להומוסקסואל שיופיו הקסים רבים, כולל דודו לייטון סטראצ'י, מעמודי התווך של חבורת בלומסברי. הנה סטראצ'י בציור גרנט:

וכאן הוא ברישום שעשיתי על פי ציור של ונסה בל:

אבל כשהכיר את ונסה הוא פשוט עבר לגור איתה, מה שלא הפריע לקלייב בל, שבתערוכה של גרנט ב-1922 כתב עליו: "דנקן גרנט הוא הצייר האנגלי החי הטוב ביותר. בעצם אני אומר 'הבריטי', כי הוא ממוצא סקוטי".
גם רוג'ר פריי, גדול המבינים של התקופה, שיבח את יריבו לאהבה. הנה כמה דברים שכתב עליו, שאני לא כל כך מבין אבל אולי אתם תבינו:
"אמנים כמו דנקן גרנט מרגישים בטבעיות את ההרמוניות שקל לחוש אותן, שהן זורמות, משכנעות ואפשר ללכת בעקבותיהן ללא מאמץ. זה נכון לא רק לגבי העיצובים של גרנט, אלא גם לגבי הצבעים שלו. בעבודות המוקדמות שלו לצבעים בעבודותיו הייתה בהירות שקופה ושמחה. אפילו כאשר הגביל את עצמו, כמו שלרוב עשה – לגוון מסוים של צבעי אוקרה, אפורים וירוק עמום – הוא הצליח להפוך את הגוונים האלה לזוהרים ועליזים. בעבודות המאוחרות שלו, הניסיון להעניק פלסטיות לצורות שלו הוליך אותו לעשות את שילובי הצבעים שלו מורכבים יותר, והתוצאה הייתה אפקט אחיד יותר, אבל חלק מהטוהר והזוהר הלך לאיבוד".
לאף אחד גם לא הפריע כשגרנט הביא הביתה את המאהב שלו, דייוויד גארנט, שאפילו שימש מודל לוונסה:

והיא אפילו כינתה אותו בשם החיבה "באני" (ארנבון).
גארנט היה סופר צעיר שעל חייו בלבד אפשר לעשות סרט עתיר רכילות. ואם אתם רוצים על קצה המזלג, אז ב-1942 הוא התחתן עם אנג'ליקה, בתה של ונסה בל, אבל היא לא הייתה בתו של קלייב אלא של דנקן גרנט, מי שהיה המאהב שלו…
והנה אחת הבנות של גארנט, הנרייטה, בציור של ונסה בל:

שלושת האמנים היו קשובים להתפתחויות בשדה האמנות, הושפעו מהרוחות שהגיעו מחו"ל ובעיקר מצרפת, ורתמו אותם לשירות האידיאה שלהם, על פיה יש לחבר בין אמנות לאומנות, כמו בעבודות האלה:
השולחן שצייר גרנט ב-1914:

פרט הרהיט של פריי מ-1914:

הפרגוד של פריי, 1913:

רישום של גראנט מ-1913:

דלת הארון של בל, 1917:

שימו לב לסגנון החזק בראש הזה של חווה אמנו שצייר גרנט ב-1912:

ולציור הזה:

וגם לציור הזה של בל, שמזכיר כמה מאבות המופשט האנגלי:

וגם לעיצובים של גרנט, שנראות בהם השפעות של פיקאסו ומאטיס:


עם זאת, בכל העבודות האלה (שהן טיפה בים) אפשר לזהות חופש, ספונטניות וזיקה למה שקורה באמנות באירופה.
אבל החברות, הקרבה והסקס השאירו לנו המון דיוקנאות, שבהם יש פחות "אמנות" ויותר "תיעוד".
אביא כאן כמה מהם, בליווי מילות הסבר.
הנה דיוקן של קלייב בל, שצייר המאהב של אשתו, רוג'ר פריי ב-1924:

והנה ג'ון מיינרד קיינס:

קיינס היה כלכלן חשוב ודמות מרכזית בחוג של בלומסברי. בעניינים האישיים הוא היה הומוסקסואל וניהל רומן גם עם לייטון סטראצ'י וגם עם אחיינו/מאהבו של סטראצ'י, דנקן גרנט, שצייר אותו.
הנה סטראצ'י בציור של בל:

ונסה הייתה המודל הכי נחשק, כולל של עצמה.
הנה היא בצילום מ-1930, כשהייתה בת 51:

כאן היא בדיוקן עצמי:

רוג'ר פריי צייר מעט פורטרטים, ואין ציור שלו שבו צייר את ונסה.
הפורטרטים שלו היו מוקפדים מאוד ונעדר מהם החופש שאפשר לזהות את שני חבריו.
הנה דיוקן שהוא צייר של הגברת נינה האמנט, ציירת וסופרת שנחשבה למלכת הבוהמה:

דנקן גרנט לעומת זאת צייר המון דיוקנאות של ונסה, למשל:







אחד היפים הוא הציור של ונסה והנכד שלה שצייר גרנט:

והנה כך הוא צייר את וירג'יניה וולף:

וכך ציירה ונסה את וירג'יניה אחותה:

והנה ציור מעניין של ונסה – פנים חדר עם דנקן גרנט:

והמצויר הבא הוא גיסה של ונסה, לאונרד וולף:

ונסה הנציחה בציור גם את רוג'ר פריי משחק שח עם בנה, ג'וליאן בל. אני אוהב את הציור הזה:

גם גרנט צייר את הילדים של ונסה. הנה ג'וליאן קורא וגם כותב:


והנה קוונטין:

והנה הלן אנרפ, אשתו של בוריס אנרפ, שהייתה בתקופה מסוימת בת הזוג של רוג'ר פריי לאחר הפרידה הכואבת מוונסה. פריי הוא שצייר את הפורטרט המוקפד הזה:

הערה לסיום:
לא ניסיתי ברשומה הזאת לספר על מקומה של חבורת בלומסברי בתרבות האנגלית.
ניסיתי להראות שהחברות המעניינת ששררה בין שלושה אמנים השפיעה על היצירה שלהם ועל הצורך החזק לתעד בציור, בעיקר בדיוקנאות, בתקופה שהצילום כבר היה נפוץ מאוד.
ואוסיף רק את האיור הזה, שבו תוכלו לראות את הקשרים בין חברי החוג:
ועוד דברים מעניינים על הקבוצה הזאת תוכלו לקרוא ברשומה הזאת.
*
וכעת לשיר השבועי של חתולי:









יש סרט נחמד " קרינגטון" שמספר בעיקר על אהבתה של הציירת דורה קרינגטון ללייטון סטרייצ'י, ועל הדרך מסביב על החברה של בלומסברי.
קראתי גם את הרשימה הקודמת על המתיחה של הדרדנאוט- נפלא!
ותודה כרגיל.