בין ציור לאיור - לצייר עם מסרק

מדי פעם, בעיקר בהקשר ליצירתו של חברי אבנר כץ, שקשה לי להיפרד ממנו, אני מספר ברשומות שלי על היחסים בין הציור ולאיור.

כמה שמות עולים תמיד. בארץ אני מזכיר בעיקר את נחום גוטמן, רותי צרפתי ואבנר כץ. שלושתם עסקו גם בציור וגם באיור, ובשניהם ברמה מקצועית ובמחויבות לאיכות.

סוג אחר של יוצרים, וכאלה אין כל כך בארץ – כמו סול סטיינברג, אנדרה פרנסואה, רולנד טופור או יאן לניצה – עוסקים באמנות אבל השפה שלהם היא איורית. כלומר, הם לא מרבים לאייר ספרים ובדרך כלל גם לא ספרי ילדים.

גם גיבור הרשומה הזאת, מרשל אריסמן, שייך לסוג הזה.

הוא נולד בג'יימסטאון ניו יורק ב-1937, סיים את מכון פראט ב-1960 ונסע להשתלם באירופה בעיצוב גרפי.

את דרכו כמעצב גרפי התחיל בג'נרל מוטורס, אבל לדבריו זה שעמם אותו ובערבים הוא לקח שיעורים באמנות.

לפי מה שסיפר לסטיבן הלר – שלימים הפך להיות שותף שלו לעשיית ספרים רבים על האיור – הוא הבין שהוא מאייר. כלומר מספר סיפור, אבל הוא יכול לעשות את זה בטכניקות שונות, גם בציור וגם בפיסול.

"גדלתי בחווה", מספר אריסמן, "שהיו בה פרות רבות ואקדחים רבים וצבאים רבים אותם צדנו, ועד גיל 28 לא ציירתי פרות, לא צבאים וגם לא אקדחים".

ואז יום אחד הוא התחיל לצייר אקדחים, ומזה הוא הגיע למחשבות וגיבש דעות על אלימות.

מכאן הוא הרבה לעסוק באלימות.

ב-1984 ביקש ממנו העורך של הטיים מגזין לאייר עטיפה בנושא "עונש מוות".

"רציתי לצייר משהו מחריד כל כך, שיגרום לצופה לצרוח", הוא מספר להלר. העורך לקח את האיור למנהל האמנותי, שחזר ואמר: אנחנו לא נשתמש בזה, זה אלים מדי".

אריסמן מספר שהיוצרים שהשפיעו עליו היו אנדרה פרנסואה ופרנסיס בייקון. את ההשפעה של בייקון קל לראות בעבודות האלה:

אריסמן הפך להיות מורה, חוקר ופילוסוף של האיור. בחלק מהעבודות שלו יש משהו מיסטי, וזה לדבריו הגיע מסבתו, שהייתה ספיריטואליסטית ידועה.

לאחר שאימץ את האקדחים הוא התחיל לצייר קופים. שנתיים הוא צייר קופים.

אלה לא היו קופים רגילים, אלא "קופים מקודשים".

הוא גם כתב ספר על ילד בשם מרשל, שנולד עם אח תאום שהיה קוף.

ב-2010 הוא כתב ספר שקרא לו "אלביס האלוהי", ולאחר שסיים לכתוב אותו הוסיף לו 100 איורים (!)

הנה שניים מהם:

פה ושם הוא גם אייר איורים לסיפורים, בעיקר סיפורים שהתפרסמו בכתבי עת.

הנה איור לאחד מסיפורי שרלוק הולמס הרפתקת הכדכוד הכחול:

והנה איור לסיפור Plugging in the Monkey למגזין Modern Hi-Fi:

שותפו של אריסמן שהזכרתי למעלה, סטיבן הלר, צעיר מאריסמן ב-13 שנים:

הלר הוא יוצר אמריקאי חשוב, מעצב, מאייר וטיפוגרף, שעוסק בהיסטוריה של האיור. גם הוא מרצה ב"סקול אוף ויז'ואל ארט" בניו יורק, ובזמנו הוא ערך, יחד עם חברו סימור קוואסט, את ההוצאה של Push Pin.

הלר חבָר לאריסמן ויחד הם הוציאו כמה ספרים על איור:

וגם את הספר הזה:

זהו ספר שמנסה לתת תשובות לשאלות שנשאלות על ידי צעירים, שמבקשים להיות מאיירים.

אני מכיר היטב את השאלות האלה, שרבים שואלים אותי במשך שנים. אבל לצערי הספר הזה לא נמצא בספריה שלי, אך גם בלי שקראתי אותו לא נראה שהוא מתאים לעולם האיור הישראלי.

במסגרת הניסיונות של אריסמן לחפש דרכים שיגרמו לו "לא להירדם" בזמן שהוא מצייר, הוא הגיע לטכניקה של רישום במסרק:

מדי פעם הוא מעביר סדנאות לרישום במסרק, וכשנשאל איך זה התחיל, הוא ענה:

גם אצלי רוב הרעיונות מגיעים כשאני באמבטיה. כשהייתי מאייר לעמודי ה-Op-Ed של הניו יורק טיימס עדיין לא היה שם צבע, ואיורי השחור-לבן שלי נעשו בהצלבת קווים. זה מאוד עייף אותי. ואז ראיתי שעם מסרק אני מצייר כמה קווים בבת אחת. זה שלסטודנטים שלי קל יותר לצייר בעט או בעיפרון, זה מרדים להם את המחשבה. חוסר השליטה שיש בציור עם מסרק מחדד לי את הראייה.

את העבודות של אריסמן הכרתי בעיקר בזכות האיורים שלו לניו יורק טיימס, שיצאו בספר הזה:

והנה כמה מהאיורים של אריסמן לניו יורק טיימס:

וכאן אני מבקש להציג לכם עוד אמן, שגם הוא חיפש דרך להימנע מהשעמום של עשיית קווים, והפתרון שלו היה שונה. מדובר במאייר גרמני נפלא שלצערי מת ב-2003. שמו מיכאל מתיאס פרכטל.