יעקב שטיינהרדט והפרצוף האנושי

כמה פעמים כתבתי בבלוג שלי על שני המורים שלי לחיתוך עץ.

יעקב שטיינהרדט

ויעקב פינס,

והדגשתי שגם לאמנות וגם לאישיות של יעקב שטיינהרדט יש חלק גדול בכך שבשנים שעסקתי באמנות רוב העבודות שלי היו בחיתוך עץ.

בקטלוג מהתערוכה של שטיינהרדט במוזיאון ישראל, שאצרה רונית סורק, יש עבודות של שלושה תלמידים של שטיינהרדט: משה הופמן, אבנר כץ ואני. שלושתנו למדנו בבצלאל באותה כיתה בין השנים 1959-1955.

גם בתערוכה שהייתה במוזיאון הרמן שטרוק בחיפה הוצגו עבודות של שלושתנו, תוך ציון העובדה שהיינו תלמידיו של שטיינהרדט.

הפעם אני רוצה לשים את הדגש על ההשפעה שהייתה ליעקב שטיינהרדט עליי בתחום שבו אני מרבה לעסוק – הפרצוף האנושי.

מתוך עיון בעבודותיו של שטיינהרדט, ולאו דווקא בחיתוכי העץ, למדתי את הדרך המיוחדת שלו בעיצוב הפרצוף האנושי. הנה כמה דוגמאות:

כשאני משווה את חיתוכי העץ של שטיינהרדט לזה של תלמידו המובהק ומורי השני לטכניקה הזאת, יעקב פינס, אני מבחין בגישה שונה אצל שניהם במה שנקרא "קונטרסט". הניגודים בין השחור והלבן אצל פינס הם מוחלטים. הביטו בעיר הזאת:

והשוו אותה עם העיר של שטיינהרדט:

השטחים הבהירים אצל פינס הם כמעט לבנים, ואם יש בהם שרידי שחור שנשארו מהחיתוך הם כמעט תמיד שרידים מקריים בכיוון של סיבי העץ.

שטיינהרדט באופן כללי הוא פחות מוגדר מפינס. לא תראו אצלו חיתוכים כאלה:

גם השטחים הבהירים אצל שטיינהרדט זוכים לטיפול ונראים בהם שרידים של שחור, אבל הם לא מקריים בכיוון הסיבים, אלא לפי המקור או המודל:

גם הקו של שטיינהרדט, שבתקופות שונות אפשר לזהות בו יסודות קוביסטים או השפעות של האקספרסיוניזם הגרמני, הוא לא קו אחיד ונחרץ. אני מרשה לעצמי לומר שהקו של שטיינהרדט מושפע מאישיותו ההססנית:

וכאן אני חוזר לפרצוף.

רבים מהיוצרים שעסקו בחיתוכי עץ ציירו דיוקנאות של אישים ידועים וגם של טיפוסים שזיהו סביבם או הומצאו. חלק גדול מהיוצרים האלה ביססו את הדיוקנאות שלהם על תאורה מכיוון אחד, כמו למשל הפרצוף של יעקב שבתאי בסמל של מפלגת התחייה:

הנה כמה פרצופים ברוח זו של יעקב פינס:

כמו במבנים שלו, גם בפרצופים שטיינהרדט לא משאיר שטחים לבנים גדולים. הטיפול שלו, בעיקר כשמדובר בשחור לבן, לא נמצא רק סביב הפה, האף והעיניים, אלא מתייחס גם לשטחים ה"ריקים" בפרצוף:

בלי להיכנס לפירושים פסיכולוגיים או אפילו פילוסופיים, אני מודה שיש לי נטייה לאהוב ולהעריך אמנים שעבורם פרצוף זה לא רק עיניים, אף, פה ואוזניים. ובהקשר הזה הנה כמה עבודות של האמן הגרמני בן זמנו של שטיינהרדט, לודוויג קירשנר, שבעיניי הוא אחד היוצרים הגדולים של המאה ה-20:

וכן כמה פרצופים של האמן הישראלי יאיר גרבוז:

בהזדמנות אעלה כאן רשומה שתעסוק באימוג'ים, שם למען הצמצום מוותרים על כמה איברים בפרצוף, ואם להשוות את זה לשפה כתובה, זה כמו לדבר בראשי תיבות:

הטיפול של שטיינהרדט בפרצוף גורם לכך שבמקרים רבים הפרצופים האנושיים, בגלל אופן הביצוע, משתלבים באופן אורגני ברקע.

כשאני מתבונן במכלול היצירה של שטיינהרדט אני רואה טיפול מגוון בפרצוף האנושי, כמו זה שהוא חלק מהרקע:

או אלה, שבהם רואים בבירור השפעות של דיקס וגרוס:

ולפעמים בחיתוכי העץ הכהים שלו הוא יוצר דיוקן בכמה כתמים לבנים:

דיוקן שהוא מנגד אותו למבנה הקונטרסטי:

או דווקא משלב אותו עם הרקע:

ולסיום, דיוקן עצמי של שטיינהרדט: