מדי פעם אני מוצא את עצמי מתייחס לקריקטוריסטים הפוליטיים ומספר שלרובם יש ארסנל של פורטרטים – של ביידן, טראמפ, בנט, ביבי וכו’, והפורטרטים האלה מככבים כמעט בכל קריקטורה ונראים די דומים זה לזה.
הקוראים שמחים כשהם מזהים שמדובר נניח בלפיד (איזה יופי, ממש דומה!) והקריקטוריסט בונה בדרך כלל את ההצלחה שלו על זה שהוא מצייר יותר טוב מהקורא הממוצע.
אז למי שרוצה לבדוק מה זה באמת דיוקן סאטירי או הומוריסטי, אני מביא הפעם דיוקנאות שציירו שלושה יוצרים גדולים.
האחד הוא אנגלי, שמו מקס בירבום:
השני הוא נורבגי ושמו אולף גולברנסון:
השלישי הוא מיגל קובארוביאס והוא ממוצא מקסיקני:
מאחר שבעבר כתבתי על בירבום וגולברנסון, הנה כמה מילים על קובארוביאס, הצעיר מבין השלושה:
הוא נולד במקסיקו ב-1904 והיה צייר, קריקטוריסט, אתנולוג והיסטוריון של אמנות. כשהיה בן 19 עבר לניו יורק, ולמרות שלא ידע כמעט אנגלית הוא היה מבוקש מאוד בכתבי עת חשובים, גם בוניטי פייר וגם בניו יורקר.
הספר הראשון שלו זכה להצלחה עצומה:
הוא היה מאוהב בעולם הג’ז והכין עבודות רבות שקשורות למוזיקה ולנגני הג’ז.
ברשומה הזאת אני מתכוון כאמור להראות דרכים מקוריות לאיור פורטרטים שיש בהם הומור ולפעמים גם סאטירה.
אפתח בכמה פורטרטים שצייר גולברנסון.
הדיוקן הראשון הוא של לב טולסטוי.
יש צילומים רבים של טולסטוי ובדרך כלל הוא נראה בהם רציני ואפילו זועף.
גולברנסון בחר להעניק לו חיוך ולצמצם מאוד את חלק הפרצוף שבין הזקן לגבות. זאת הדרך שלו להדגיש את מבנה הפרצוף. הנה שני פורטרטים של טולסטוי – אחד רגיל ואחד בדמות סוס עבודה:
התייחסות דומה אפשר לראות בפורטרט של איבסן.
הנה איבסן בצילום:
וכך מרכז גולברנסון את העיניים, האף והפה במרכז הפרצוף:
גולברנסון הושפע כמובן מהאקספרסיוניזם הצפוני ובעיקר מידידו אדוארד מונק, שאצלו אפשר לזהות את הדגש על קו המתאר של מבנה הפנים:
הנה לשם השוואה פורטרט של איבסן שעשה מונק:
גולברנסון הרבה לאייר אנשי תרבות נורווגים וגרמנים, סופרים ואמנים מידידיו. בחלק מהדיוקנאות נטה הרישום שלו לריאליזם עם הגזמות קלות. זהו למשל יוזף אוברברגר, שהיה אמן ותלמידו של גולברנסון במינכן:
וכך צייר אותו גולברנסון:
אין הרבה הומור בפורטרט הזה.
דיוקן נוסף הוא של קונרד דרהר, שחקן תיאטרון גרמני שבצילום נראה כך:
גם כאן יש טיפול יסודי באור וצל, אבל בטיפול הזה, ובעיקר בתשומת הלב שהוא מעניק לאף, יש משום הגזמה סאטירית:
לודוויג תומא היה סופר וסאטיריקן גרמני. תומא היה מבוגר מגולברנסון בכמה שנים והשניים היו מיודדים. תומא, שאופיין עם קנה המקטרת בקצה פיו, נראה כך:
גולברנסון צייר כמה דיוקנאות שלו. הטוב ביותר לדעתי הוא זה:
בעיניי יש פה הרמוניה נהדרת בקווים שיוצרים מעין צלב בתוך מסגרת הפנים. זהו דיוקן גולברנסוני נפלא.
הנה עוד דיוקן של תומא, הפעם קצת פחות מסוגנן ויותר אנטומי:
גם בדיוקן של כריסטיאן סינדינג יש טיפול אנטומי נפלא:
סינדינג הוא קומפוזיטור נורבגי שפחות מוכר מחוץ לנורבגיה. בצילום הוא נראה כך:
וכעת אני עובר למקס בירבום, צעיר ב-10 שנים מגולברנסון וכנראה שהציון שלו ברישום קלאסי היה נמוך יותר מחברו הנורווגי, אבל ב”הומור חזותי” הוא מקבל אצלי את הציון הכי גבוה.
כשבירדסלי מת בגיל 26 בירבום היה בן 5, אבל הצילומים המרשימים של בירדסלי, והיו רבים כאלה, הקסימו אותו:
הוא יצר כמה פורטרטים, שהם מהיפים ביותר שלו, כמו זה:
או אלה:
גם את אוסקר ויילד בירבום לא ממש הכיר מקרוב. כשוויילד מת ב-1900 בירבום היה בן 17 ולא בטוח שהם ממש נפגשו. אבל הצילומים של ויילד גרמו לכך שבירבום יצר סדרה של פורטרטים שתקועים היום בראשו של כל חובב תרבות:
העניין המיוחד בפורטרטים המוכרים האלה הוא הניגוד שהם מציגים לדעה המקובלת, על פיה אוסקר ויילד נחשב לגבר יפהפה.
עוד דמות שהרשימה את בירבום (ועוד כמה קריקטוריסטים) הייתה דמותו הענקית של ג’.ק. צ’סטרטון.
צ’סטרטון היה מבוגר מבירבום ב-14 שנה, והשניים היו מיודדים.
הנה צילום של צ’סטרטון:
והנה שני פורטרטים מפורסמים, שבהם מסכם בירבום את דמותו של צ’סטרטון:
בירבום, שהכיר היטב את הקשר בין צ’סטרטון להילר בלוק, צייר גם ציור כזה, שבו צ’סטרטון המבוגר פוגש בצ’סטרטון הצעיר והם משוחחים:
וזה הטקסט:
צ’סטרטון הצעיר:
כן, שתיתי בירה לפני כמה ימים ודי אהבתי את זה. ובוודאי, הצלבנים היו מלאי תהילה. אבל כל עניין השחיתות בסקטור הציבורי באנגליה, זה שהאפיפיור לעולם לא טועה, על התכונות המקדשות של הבירה, על היכולת של הבורגונדי לזקק את הנפש, על זה שצרפת מושלמת, על הנחישות של היהודים לשעבד את כולנו… והצורך המיידי שכולנו נחזור לימי הביניים…
צ’סטרטון הזקן:
ובכן, לא פגשת את בלוק…
הסופר האירי ג’ורג’ מור נראה בצילום ככה:
בירבום מסכם אותו באופן אמיץ כזה:
בכל פורטרט הביא בירבום את הטכניקה הנחוצה או את הכלים הנחוצים שיסייעו לו באמירה. שימו לב למשל לדרך שבה הוא משתמש בקו כשהוא רושם את גילברט מהצמד גילברט וסאליבן:
הנה גילברט בצילום:
וכאן שימו לב לטיפול ה”כבד” בדיוקן של הנרי ג’יימס, טיפול שתואם את ההבעה של ג’יימס ואולי גם את דעתו של בירבום על ג’יימס וכתביו:
הנה ג’יימס בצילום:
בימים שידוענים לא הסתפרו כל שבוע ובדרך כלל שמרו על זקנים ושפמים, השערות שימשו את העיצוב של בירבום באופן נפלא. ראינו את זה גם אצל אוסקר ויילד ואצל אוברי בירדסלי. תראו למשל את השחקן ויליאם ווטסון:
בצילום הוא נראה כך:
וזה פורטרט של ו.ב. ייטס שעשה בירבום:
הנה ייטס בצילום:
אני מניח שזה הצילום הספציפי שממנו לקח בירבום את השיער המעניין…
וכעת לקובארוביאס, גדול המאיירים המקסיקנים. הוא אמנם פעל בעיקר בארצות הברית, אבל הסגנון שלו נטוע היטב באמנות העממית המקסיקנית.
הנה פורטרט עצמי שלו, שנחשב כמעט כמו החתימה שלו:
הוא הרבה לצייר דיוקנאות, בעיקר לכתב העת וניטי פייר. חלקם היו בצבע, בהם הביא לידי ביטוי את יכולתו כצייר וגם יסודות תקופתיים כמו קוביזם ואר-דקו, שאותם שילב עם איורי הפולקלור המקסיקניים. הנה למשל אלברט איינשטיין שלו:
והנה אדמירל ריצ’רד בירד:
שבמציאות היה כזה:
באיורי השחור-לבן של קובארוביאס רואים את השפעת חיתוכי העץ העממיים המקסיקניים, כמו בחמשת הדיוקנאות הבאים:
צ’רלי צ’פלין – דיוקן מקורי אפילו ללא השפם:
איור נועז של הרולד לויד:
הנה מרי פיקפורד:
ההומוריסט הידוע ויל רוג’רס נראה כאן בשיא האירוניה שלו:
וכאן הוא בצילום:
וזהו אירווינג ברלין עם העין המודגשת:
ידוע שקריקטוריסטים רבים אוהבים מאוד להתרכז באף, ומעניין לראות איך קובארוביאס מגזים את העין ובונה סביבה את הדיוקן.
והנה צילום של ברלין:
*
תודה על הסבלנות.
זה היה ניסיון להוציא אתכם מהבנאליות של הקריקטורות הפוליטיות שאתם רואים בעיתונים ולהראות אמנים שידעו להחליף טכניקות ולהשתמש בהישגים של האמנות הפלסטית שאותה הכירו היטב.
בקצרה משהו שאני מרבה לחזור עליו:
רק קריקטוריסטים בינוניים (כמו יוצרים אחרים) מחפשים מהר את ה”שפה” שעל פיה יזהה אותם הקורא (הוא מזהה אותם גם על פי הפינה המסוימת בעיתון בה הוא מודפס). יוצרים גדולים כמו פול קליי, פיקאסו, סול סטיינברג וקובארוביאס גורמים ל”שפה” שלהם להיווצר מסגנונות וגישות שונות.
והנה רשומה על אחריותו של הקו, שבה תמצאו עוד כמה רישומים של מקובארוביאס.
איזו רשימה נהדרת! קונרד דרהר דומה לסטיבן פריי. בעצם גם אוסקר ויילד דומה לסטיבן פריי.וקוברוביאס – נפלא! לא הכרתי אותו. יש לך כמה איורים של ג’אזיסטים שהוא עשה?