כמה כבר אפשר להגזים?

הסיבה להעלאת הרשומה הזאת נעוצה בנכות שלי, או אולי עדיף לכנות זאת חוסר כישרון.

בעבר העליתי רשומה שנקראה "האם אתה יודע לצייר דומה".

רוב מי ששומע שאני מאייר משמיע את המשפט: אתה יכול לצייר אותי? ויש לי תשובה מוכנה ושקרית, שהיא בעצם ציטוט של מישהו – לא זוכר מי – שאמר: בכל פעם שאני מצייר פורטרט אני מאבד ידיד.

כשהייתי צעיר, חלק ממה שנקרא כישרון הציור שלי היה לצייר את המורים כדי להצחיק את התלמידים.

אבל כבר כשהייתי תלמיד בבצלאל התברר לי שאין לי כישרון "לצייר דומה".

היום אני יודע שה"נכות" הזאת – שקשורה כנראה בבעיה נפשית שאני לוקה בה: קושי בזיהוי פרצופים – הצילה אותי מגורל של קריקטוריסט פוליטי.

יחד עם זאת, ואולי בגלל זה, אני עוסק בחקר הפרצוף באופן אובססיבי כבר יותר משישים שנה, ובמסגרת הניסויים שאני עורך בבני אדם, אני בודק עד כמה אפשר להגזים בציור פרצוף שיישאר פרצוף.

במשך השנים שהבלוג הזה קיים כתבתי הרבה על הפרצוף האנושי.

בארכיון שלי אפשר למצוא אלפי שרבוטים כאלה:

או ניסויים כאלה:

ועד כמה שאני מנסה להרחיק את אוסף הקווים האלה מהמושג "פרצוף", כל זמן שיש רמז לעיניים, לפה ולאף, זה מיד יסמן לנו פרצוף.

אבל כמה יכולים ציירי הפורטרטים להגזים ועדיין יהיה אפשר לזהות מי המצויר?

וכאן אני נכנס בזהירות לתחום שאני ממש לא בקי בו, אבל המניע שלי הוא בעיקר להכיר לכם יוצרים שעוסקים בהגזמה.

לפעמים כשיש לדמות סימן זיהוי אופייני, אפשר להגזים ולעוות את הפורטרט כמעט ללא הגבלה, ועדיין יהיה קל לקשור אותו בתודעתנו עם המקור.

ג'רלד סקארף אייר את המלכה אליזבת כך:

הכתר, שהוא לא חלק מהפרצוף, מסמן לנו מי הדמות.

אצל טראמפ כמובן מספיק לצייר את הבלורית האופיינית, כמו כאן כשמחקתי את הפרצוף והשארתי לו רק רמז:

במקור האיור הזה נראה ככה:

הבלורית של טראמפ הוא מקרה אופייני, שמשמח מאוד את הקריקטוריסטים הפוליטים, שהיום נמצאים במצוקה בגלל הקושי שמעמיד להם ביידן.

הנה כמה טראמפים:

ממתי הרשו לעצמם אמנים של האמנות הקאנונית לעוות ולהגזים פרצופים?

וברשומה הזאת אני לא נכנס לתחום הסיגנוּן או לשפת הסימנים שמתפתחת לאט לאט ויוצרת "שפה", כמו למשל הדמויות המצריות.

באמנות הקאנונית, זאת שבה יש שמות לאמנים ידועים, מוכרות בעיקר "קריקטורות" של ליאונרדו דה-וינצ'י:

אבל בניגוד לעבודת הפרך של הקריקטוריסטים בני ימינו, אצל ליאונרדו זה דווקא מתחיל מהעיוות או ההגזמה. כלומר, כשהוא ראה מישהו עם משהו מוגזם ואופייני הוא בחר לצייר אותו ואולי להגזים. והוא לא היה צריך לעמוד במשימה שאנחנו נזהה את המצויר.

מכאן אני עובר לקריקטוריסטים ופותח בפורטרט הנפלא של אוברי בירדסלי, שצייר מקס בירבום:

בירבום, כפי שאולי שמתם לב, אהוב עליי במיוחד, והפורטרטים של בירדסלי הם דוגמה נהדרת, שלא מבוססת על פרטים:

והנה עוד דוגמה ליכולת התמצות הנפלאה שבה חונן בירבום, והפעם זה אדוארד ה-7:

ומבירבום, שאין אנגלי ממנו, אני עובר למיגל קווארוביאס המקסיקאי, עוד קריקטוריסט אהוב עליי, שבעבר כבר סיפרתי עליו.

קווארוביאס חי מגיל 20 בניו יורק, וההשפעה שלו על התרבות החזותית, ובעיקר על הקריקטוריסטים, הייתה עצומה. הוא היה חוקר תרבות ואמנות, ובפורטרטים שלו הוא הביא את הסגנוּן למדרגה גבוהה, ובמובן זה היה חדשן.

תראו את הפרצוף המסוגנן של הנסיך אדוארד, שלוחץ את ידו של קלארק גייבל:

או את אדמירל בירד:

האיור שלוש של אל קפונה עם צ'רלס אוונס יוז (פוליטיקאי, השופט העליון ה-11 של ארה"ב, מושל מדינת ניו יורק, המועמד הרפובליקני לנשיאות ב-1916 ומזכיר המדינה ה-44) – הוא דוגמה יוצאת מן הכלל להשפעת הקוביזם על הסגנוּן באיור:

וכעת לכמה קריקטוריסטים בני זמננו שמתמחים בפורטרטים מוגזמים.

הראשון ביניהם הוא ז'אן מולאטייה, צרפתי יליד 1947, שאוהב להגזים בעוויות אופייניות כמו החיוך המוגזם של רקס הריסון:

או החיוך העקום שנחשב כמעט לסמל המסחרי של ג'ון ויין:

וכמובן השיניים של קרטר:

פיליפ בורק, יליד 1956, קנדי שחי ופועל בניו יורק, מתמחה בציורי שמן צבעוניים:

ההגזמה אצלו באה לכלל ביטוי בעיקר בצבעוניות, כמו בפורטרט של מיק ג'אגר:

והנה דיק צ'ייני:

והנה קלינטון, שהצבעוניות הופכת אותו כמעט לדו-פרצופי:

אחד האמנים הפעילים ביותר בהגזמה הוא אנתוני ז'פרואה, צרפתי צעיר, אוטודידקט מוכשר בן 28, שעוסק גם בקומיקס ומצליח מאוד.

העיוות שלו הוא אולי המוגזם ביותר, מכיוון שהוא מעוות באופן די מלאכותי גם את הצללית של הפרצוף, כמו כאן בפורטרט של יו לורי:

או של רוברט דה נירו:

וגם של רובין ויליאמס:

וכאן אני משווה את הפורטרטים האלה לפורטרט של אוברי בירדסלי פרי מכחולו של מקס בירבום, כדי להראות שהקריקטוריסטים היום מאוהבים באור וצל ובפרטים רבים. אני לא בטוח שבקווי המתאר הייתם מזהים את המשהו האופייני של יו לורי, של דה נירו או של ויליאמס:

ולפני סיום, נחזור לגדול המעוותים של כל הזמנים, ג'רלד סקארף:

שלא מסתפק בעיוות של הפנים, אלא בדרך כלל מחבר אליו גם גוף מעוות לא פחות, שלא תמיד המסתכל מצליח להפריד ביניהם. תראו את שני הפורטרטים של ניקסון:

או את טראמפ:

תראו גם את מרגרט תאצ'ר:

ולמרות החופש שלו, ואפילו הפראיות, הוא יודע על כתפיו של מי הוא צמח.

הנה אוסקר ויילד שלו:

אין ספק שזאת מחווה נפלאה לאוסקר ויילד של מקס בירבום:

וממש לסיום, משהו לא אופייני לרונלד סירל.

מעניין לראות שסירל, אחד הקריקטוריסטים הכי מוכרים ומצוינים, שמבט מהיר על קריקטורה כזאת למשל, לא משאיר אצלנו ספק מי צייר את זה:

אבל כשהוא מצייר פורטרטים, אני מניח שהוא עושה אותם על בסיס כתמים מקריים. קשה לזהות שמדובר ברונלד סירל: