לפני שנים רבות (10 או 15) פגשתי בסטודיו של יוסל ברגנר אמן צעיר שיוסל טיפח.
"תכיר את גידי", אמר לי יוסל. "גידי הוא הנכד של ראובן רובין והבן של כרמלה ודוד".
"נעים מאוד", אמרתי.
"הוא צייר", הוסיף יוסל.
מאז הפך גידי, שחי ופועל בלונדון, לאמן ידוע, וסימן ההיכר שלו הוא שהוא נמנע מלצייר פרצופים.
הנה כמה עבודות של גידי:
כשהכרתי לראשונה את העבודות של גידי, לא יכולתי שלא להיזכר באמן ישראלי אחר, מבוגר מגידי ב-34 שנים.
וכאן תרשו לי לספר סיפור אישי.
לפני 67 שנים, כשהייתי בן 16, תלמיד השנה הראשונה בבצלאל, התפרנסתי מניקיון במקום שהיה אז בית האמנים – מבנה צבאי ליד מלון המלך דוד בירושלים.
פעם, בעודי שוטף את הרצפות, היה שם צייר אחד שהיה עסוק בתליית ציורים לקראת פתיחת התערוכה שלו.
אז לא הכרתי את השם אהרן גלעדי.
אבל אהרן גלעדי היה כבר אז אמן ידוע.
כשהתבוננתי בציורים שלו ראיתי שברובם מצוירים בני אדם, משפחות או פועלים, אבל כמעט לאיש מהם לא היה ממש פרצוף.
כששאלתי את הצייר למה הוא לא מצייר פרצופים, הוא פתח בהסבר די ארוך שלצערי (באמת לצערי) אני לא זוכר את פרטיו, אבל משהו בדבר הדיאלוג שזה מקיים עם הצופים.
פעם כאשר עסק בתלייה ראיתי את אהרן מתבונן באחד הציורים שלו ופורץ בבכי (אולי הוא לא ממש פרץ אבל ראיתי דמעות בעיניו). הסקרנות הכרכורית שלי התגברה על הבושה ושאלתי אותו "מה קרה?" ואז הוא הסביר לי, בסבלנות מרובה, שלכל ציור שמן נחוץ שיהיה רקע טוב שבגרמנית נקרא "גרונד".
"אז הגרונד בציור הזה נסדק", הסביר לי אהרן גלעדי, "מה שאומר שהציור הזה לא יחזיק מעמד אפילו מאתיים שנה". זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו דיבר איתי על אמנות במונחים של זמן.
מאז עברו שנים רבות, ויום אחד מתישהו בשנות ה-80 של המאה הקודמת הגעתי עם ידידי יהודה אטלס לפתיחת תערוכה של חברנו יאן ראוכוורגר. באחת הפינות ישב אדם זקן עם שיער לבן ומתולתל, שהיה די שתוי וניסה לעניין שלוש נערות צעירות, שישבו סביבו וצחקו מכל מילה שלו. יאן אמר לי: "אתה יודע מי זה? זה אהרן גלעדי".
סיפרתי ליאן וליהודה את הזיכרון שקראתם לעיל ויהודה דחק בי שאספר את זה לגלעדי.
התקרבתי לאיש ואמרתי "מר גלעדי, שמי דני קרמן ואני רוצה לספר לך משהו. יש לך שלוש דקות להקדיש לי?"
גלעדי חייך אל הצעירות, הסתכל בשעון ואמר לי: "יש לך בדיוק דקה אחת".
עזבתי אותו מבלי לספר.
בכל פעם שאני עובר ליד בית מס' 19 ברחוב פרישמן, סמוך לביתי, אני מביט בשלושת ציורי התבליט של גלעדי שיש על הקירות:
ואני נזכר באהרן ובציורים שאין בהם פנים.
מאז שאני עוסק בציור, ומאוחר יותר באיור, עד היום המסגרת הזאת של חלק הגוף שנקרא "פנים" הוא הדבר שהכי מסקרן אותי. בעבר העליתי רשומות רבות בנושא "פנים" או "פרצוף".
כדי להסביר קצת את מקורות הסקרנות אני מביא כאן הקדמה שכתבתי לספר הזה של חנוך פיבן:
הנה ההקדמה:
הפיזיוגנומיה (תורת הפרצוף) העסיקה כמובן גם אמנים רבים.
ויליאם הוגארת (1764-1697) למשל היה מודע לתיאוריות שונות של חוכמת הפרצוף, וחלק גדול מציוריו הסאטיריים, נעשה בהשראת כמה מהתיאוריות שפיתחו פילוסופים ואמנים כמו דלה-פורטה (1602-1537) ולה-ברן (1690-1619).
התחום האליפטי בן 30-20 הסנטימטרים שבו משובצים כמה אברים: עיניים, אף ואוזניים, שלעיתים קרובות מעוטר במקומות שונים על ידי שערות, זכה לטיפול אמנותי מפורט יותר מכל דבר אחר.
כל אמן שמצייר נושאים אנושיים יעיד כי כאשר הוא ניגש לעצב פרצוף, עולה מתח הריכוז שלו למדרגה הגבוהה ביותר. מיקומו של כל אבר, יחסית למסגרת הפנים ולשאר האברים, הוא קריטי ודורש דיוק עילאי.
אם אמן מאריך או מקצר מעט מקור של ציפור, אוזן של חתול, או קרן של יעל, לא תהיה לכך השפעה רגשית על הצופים ביצירה, למעט בודדים, זואולוגים שעוסקים בציפורים, חתולים או יעלים. בתחום הפנים האנושיות, כולנו זואולוגים ומחזיקים ביכולת להבחין בסטיות עדינות ביותר, כמו פזילה קלה, אף עקום או פה לא סימטרי.
אמנים המציירים דיוקנאות של אנשים מסוימים, חייבים להיות בעלי רגישות נוספת ולהביא לכך שכלל כל האברים והמסגרת יצרו פרצוף שדומה לאדם המצויר (ובמקרים רבים הם גם נדרשים להחמיא לו). ככל שהתחום בו עוסק האמן טעון יותר רגישות (למשל ציור דיוקנאות), קיימת סכנה גדולה יותר שהאמן שמתרכז בדיוק עשוי להיות עצור ולא חופשי ולעיתים לשכוח, או להתחמק, מהדרישות או מהאמירות האמיתיות, לאמור צורה, צבע, קו, קומפוזיציה וכו'.
לא מקרה הוא שהתנועות האמנותיות, ששחררו את ידו של האמן וגרסו חופש רב יותר בביטוי, הופיעו על במת ההיסטוריה יד ביד עם הופעת הצילום. ועובדה ידועה היא שהצילום הפחית במידה ניכרת את מספרם של ציירי הדיוקנאות, בעיקר אלה שעסקו בתיעוד ובהנצחה יותר מאשר בציור.
אבל אם אני מנסה להתייעץ עם הפסיכולוגיה נראה לי שאחד השורשים של הנטייה שלי להעמיק בפרצופים מגיע עד התערוכה ההיא של גלעדי בבית האמנים בשנת 1955. ואולי זאת אחת הדרכים שלי לקיים דיאלוג עם הצופים…
אז הנה סדרת פרצופים שלי, שאפשר לשבץ אותם בציורים של אהרן גלעדי ושל גידי רובין:
עוד על פרצופים ראו כאן.
