הכרזת המדינה על פי איתי בליץ. וגם על פי קרמן
מכיוון שכמה מאיוריו של איתי עוסקים בהכרזת המדינה, בחרתי להקדיש את הרשומה הזאת לזכרו ולמשפחתו – הוריו יפעת ואשר, ואחותו מאיה.
מאחורי הכרזות
כמה סיפורים מהימים שבהם כרזות היו כלי פרסומי משמעותי
מציירים חיות – סוס
ברשומה הראשונה שכתבתי על איור חיות, הצבעתי על העובדה המעניינת שכמעט אף מאייר לא העז להלביש סוסים.
סידון וקרמן – 40 שנה, 25 ספרים
אם עד אז עוד לא הייתי בטוח שהכישרון הנפלא שאפרים חונן בו נועד ממש לאוזניים שלי, הרי שהספר הזה הוכיח את זה סופית.
עדלאידע בתל אביב
נותרו אם כן כשני מטרים כדי לחולל ניסי שמחה, וגם "אל תעשו אותם ארוכים מדי, כי הפנייה מבן יהודה לאלנבי די חדה"…
מציירים חיות – יען
החיה שטענו עליה שהיא טומנת את ראשה בחול
הספיטינג אימג' – בובות? זה לילדים?
הסאטירה הבריטית חצתה כבר מזמן את גבולות "הטעם הטוב", אבל לראות ממש את הבובות הגרוטסקיות האלה מתנועעות ומדברות – זה היה שיא חדש.
לאייר את הריצ'רץ'
מאז המצאתו הפך הרוכסן בעולם העיצוב הגרפי לאייקון חזותי שמסמל "סגירה", בדרך כלל של פִּיוֹת, או אפילו סתימת פיות.
הפנים הרבות של ארנסט שפארד
שפארד עצמו הסביר שהסיבה העיקרית שרבים מהדברים שעשה נשכחו, זה בגלל "הדוב הטיפשי הזה", וכוונתו כמובן לפו הדוב, שהביא לו אמנם פרסום רב, אבל השכיח עשייה ענקית שלו.
הסימפליציסימוס – חמישה קריקטוריסטים
חמשת האמנים שאציג הפעם לא התפרסמו כאמנים חשובים, אלא בעיקר כמאיירים וקריקטוריסטים, אבל כל אחד מהם היה יוצר מצוין