מאחורי הכרזות

בשנים האחרונות כמעט שלא פנו אליי כדי לעצב כרזות. גם בגלל שהכרזות כבר לא כלי פרסום חשוב, וגם בגלל שגם עליי אפשר להגיד דברים דומים.

רוב הכרזות שבחרתי להציג כאן הפעם נעשו בסטודיו קרמן/קרמן, של בן דודי אריק קרמן ושלי, שפעל 14 שנה (1976-1962).

אני חושב ששתי הכרזות האלה היו הראשונות שאריק ואני עיצבנו:

החתימה הייתה פשוט "קרמן" ולא:

דבר אחר

קשה להאמין שאם היום איזה עיתון יומי יחליט לפתוח מוסף או מדור סאטירי, הוא ידפיס כרזה בתקווה שמוכרי העיתונים יתלו אותה אצלם. אבל בשנת 1982, כשייסדנו את דבר אחר בתוך עיתון דבר, הודפסה הכרזה הזאת:

גם אז זה לא קרה עם הגיליון הראשון. ההחלטה להפיק כרזה נפלה לאחר שדבר אחר התקבל יפה ואפילו צוטט פה ושם.

ארבעת האישים בצילומים הם צוות העריכה הראשון של המוסף. לימים חלו שינויים רבים במערכת.

עורכת דבר, חנה זמר, העניקה לנו תמיכה של מאה אחוז, ואפילו קיבלה ברוח טובה את העצה המועילה שיעצנו פעם לקוראים "איך להוציא את דבר אחר מתוך עיתון דבר בלי לגעת בעיתון.

אני לא מכיר אף עורך מלבדה שהיה מקבל בדיחה כזאת בספורטיביות.

עיר הנוער תל אביב

מאז העדלאידות של שנות השישים, אריק ואני עבדנו הרבה כמעצבים גרפיים של העיר תל אביב ועיצבנו מודעות וכרזות רבות.

ב-7 ביולי 1963 נפתחו בגני התערוכה אירועי עיר הנוער הראשונה בתל אביב. ראש העיר, מרדכי נמיר, מסר את מפתח העיר לעודד חרמוני בן ה-18, שנבחר לראש עיר הנוער, ואפילו בן גוריון ביקר שם. זה היה מפגן אירועי הנוער הגדול במדינה, והוא התקיים בחסות העירייה מדי שנה, עד ראשית שנות ה-80.

אריק ואני עיצבנו כמה מהכרזות של עיר הנוער, והנה הכרזות של 1975 ו-1976:

סאטירה בצוותא

בתקופה מסוימת הייתי המעצב הגרפי והמאייר של מועדון צוותא בתל אביב ועיצבתי להם את הכרזות להצגות הסאטיריות, שכתבו וביימו יהושע סובול, הלל מיטלפונקט ונולה צ'לטון.

בכמה מחזות גם עיצבתי תפאורה. זה היה עיצוב מינימליסטי, לא היה לי רקע של מעצב במה.

שכשעיצבתי את הפוסטר של גוג ומגוג Show, נולה צ'לטון מאוד לא אהבה שיש בפוסטר זוג שדיים, והיה לנו ויכוח די קולני בעניין. לא זכור לי מה הוחלט בסוף. נדמה לי שמנהלי צוותא ותיאטרון חיפה תמכו בעמדתי.

הדרכה לחיילים

בגיל 42 נפרדתי מהיחידה הקרבית שהייתי שייך לה מאז התגייסתי והועברתי להיות מאייר בחיל ההדרכה.

במסגרת שירות המילואים ביחידה החדשה, עשיתי המון איורים וגם פוסטרים, שבהם ניסינו להעביר לחיילים מסרים חשובים בעזרת הומור. עדיין היה מי שחשב שחיילים מסוגלים להבין, ליהנות ואפילו ללמוד בעזרת הומור.

הנה אחת הכרזות שניסתה ללמד יסודות חשובים של חניית לילה:

דרויאנוב

זה היה רעיון של חיים באר שאציג בבית ביאליק תערוכת ציורים לבדיחות מתוך ספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב. בין דרויאנוב לביאליק שררו יחסי ידידות, ולפי דעתו של חיים באר לביאליק היה חלק בכך שדרויאנוב התחיל באיסוף הבדיחות היהודיות.

התערוכה הניבה גם את הספר הזה:

לרגל הפתיחה פרסמנו את הכרזה הזאת:

הנה חיים בפתיחת התערוכה:

ראש העיר רוני מילוא הגיע לביקור קצר בדרכו להפגנה שהייתה בכיכר מלכי ישראל:

וכאן אני באותו ערב בחברת אלי עמיר ויורם טהרלב:

חבריי זוכרים שכאשר יצאנו מערב הפתיחה בבית ביאליק, שמענו שרבין נרצח.

ממוצרט באהבה

על הפוסטר הזה אין לי מה לספר, פרט לזה שאני מאוד אוהב את מוצרט.

בחרתי להראות אותו מכיוון שהאימג' הזה של הלב שהמעצבים אוהבים להשתמש בו מנוצל כאן בדרך די מקורית.

השפיץ של תל אביב

אני אמנם "עיצבתי" את הפוסטר הזה, אבל מי שבעצם היה אחראי לו הוא דידי מנוסי, שבפוסטר הבאתי קריקטורה שלו… אני חושב הרבה על הפוסטר הזה כשאני רואה עטיפות ספרים עם ציורים של דאלי או סזאן שאיזה מאייר הוסיף מעליו את שם הספר (בפרנקריהל שמן, 36 פ') ושמו של המעצב מופיע עליו בגאווה עוד לפני סזאן.

מעולם לא הייתי חבר באיגוד או אגודה מקצועית, כולל איגוד הקריקטוריסטים, אבל כשהם החליטו להציג בבית האמנים בתל אביב תערוכה על תל אביב, הם ביקשו ממני שאאצור את התערוכה. נדמה לי שזאת התערוכה היחידה שאצרתי, ואין לי זיכרונות נעימים מהאירוע הזה, בעיקר מכיוון שאנשי העירייה ניסו למנוע ממני לכלול בתערוכה קריקטורות שמציגות את תל אביב באור שלילי, וברגע מסוים כמעט עזבתי את הפרויקט.

אבל השלמתי את התערוכה. והנה כמה צילומים מהפתיחה.

עם יוסל ברגנר ודוש:

עם חנה זמר, דידי וצילה מנוסי:

עם אהוד בן עזר והקריקטוריסט זאב:

מונדי

יוסף מונדי היה דמות תל אביבית.

מה זה דמות תל אביבית?

זה בדרך כלל מישהו שאתה פוגש ברחוב ואף פעם לא היית בבית שלו.

מונדי היה מסתובב ברחוב.

ואין לזה כל קשר עם זה שהמחזה הידוע שלו היה זה מסתובב – סאטירה על שני אנשים שכלואים במרכז לבריאות הנפש (מה שאז קראו "בית משוגעים"). אחד חושב שהוא הרצל, והאחר בטוח שהוא קפקא.

מונדי, שחי בין השנים 1994-1935, קצת נשכח היום וכבר זמן רב לא ראיתי שמעלים מחזה שלו.

מעניין מה מונדי היה עושה היום בימי המחאה הסוערים האלה.

אני מאוד אוהב את הפוסטר הזה:

כשאני מחפש בוויקיפדיה את רשימת מחזותיו אין שם מיסטריה אמריקאית.

אבל כשחיפשתי ברשת גיליתי לשמחתי שהמחזה מיסטריה אמריקאית – שמספר על גלגוליו של שחקן מחוסר עבודה ממוצא יהודי בארצות הברית, שמנסה לשרוד ולהגיע לידי ביטוי אישי – הוצג בפסטיבל עכו באוקטובר 2022.

ערים בישראל

אחד הפוסטרים היפים שיצאו, כמו רבים מאלה שאני מציג היום, גם הוא מהסטודיו קרמן/קרמן. כאן אני מדגיש את זה, כי אריק קרמן, בן דודי ושותפי, נולד בבת ים. אביו דוד קרמן היה מראשוני העיר והיה השומר הראשון והאגדי של בת ים.

הנה אריק ואני בימים ההם בסטודיו שלנו:

הימים בהם נולד הפוסטר הזה היו ימים שבהם האמינו בכוחו של הפוסטר לפרסם ולשבח אפילו עיר כמו בת ים:

והנה פוסטר שבא להסביר באופן חזותי כמה נפלאה היא טבריה:

איפה היו תולים את הפוסטרים האלה? אני כבר לא זוכר.

לוקאס הפחדן או כמו כולם

בשנת 1992, כשהייתי בן 52, מצאתי את עצמי מעצב תפאורה. זה היה מחזה נשכח של נסים אלוני בשם לוקאס הפחדן או כמו כולם, שתיאטרון החאן ביקש מאלדד זיו, ידידי מימי דבר אחר ואין עם מי לדבר לביים. אלדד עמד על זה שאני אהיה מעצב הבמה והתלבושות. עיצבתי גם את הפוסטר, וזה היה בימים שעיצוב פוסטרים לתיאטרון היה תחום נחשק בקרב מעצבים.

הגיבורה בהצגה עסוקה רוב הזמן בקילוף צנון, ומכאן הדימוי בכרזה.

למרות שהייתי ממש טירון בתחום הזה, הביקורות שיבחו את התפאורה:

הנה משה איבגי ואני על רקע התפאורה:

חשבתי שאולי אני מתחיל קריירה חדשה, אבל לא היה לזה המשך.

כמה שנים אחר כך אלדד ביים בבית לסין מחזה של יונתן גפן שנקרא נומה עמק, על משפחה במושב שמגדלת תרנגולי הודו. אלדד שוב פנה אליי כדי שאעצב את הבמה, ורציתי להציג על הבמה קיר שלם ובו כלובים עם תרנגולי הודו חיים. עוד לפני שהרעיון נדחה על ידי התיאטרון, אבי נפטר ולא המשכתי במשימה.

אבל את הפוסטר עשיתי: