הפנים הרבות של ארנסט שפארד

*הרשומה מוקדשת לעדנה דשבסקי, ידידה וקוראת נאמנה של הבלוג, שאוהבת במיוחד את ארנסט שפארד.

 

ב-800 הרשומות שהעליתי בבלוג שלי עד היום, המאייר ארנסט שפארד הוזכר אולי יותר מכל מאייר אחר.

החלטתי לכתוב רשומה, שבה אסביר שלמרות ששפארד בעיניי הוא מגדולי המאיירים של המאה ה-20, הוא לא שינה כמעט את סגנונו.

אבל בכל זאת היו צדדים רבים באיור ובכתיבה, ואולי גם באישיות שלו, שלא כולם מכירים.

שפארד עצמו הסביר שהסיבה העיקרית שרבים מהדברים שעשה נשכחו, זה בגלל "הדוב הטיפשי הזה", וכוונתו כמובן לפו הדוב, שהביא לו אמנם פרסום רב, אבל השכיח עשייה ענקית שלו.

בספר שאני חוזר וממליץ עליו, ילדים גדולים של יהודה אטלס, כותב אטלס על היחסים המורכבים בין ארנסט שפארד לא. א. מילן.

הנה איור ששפארד עשה שמבטא את התחושה שלו לגבי פּוּ:

שפארד נולד וגדל במשפחה שעודדה אמנות. כבר בגיל צעיר היו לו ציורים מפתיעים:

את האיור הזה עשה שפארד הילד כשהיה בן שבע!

את הציור הבא צייר בגיל שמונה, והוא רמז כבר על הקריירה הצבאית שחיכתה לו:

הנה הדודות שלו אותן צייר כילד:

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, שפארד, שהיה אז בן 35 וכבר היו לו שני ילדים, התגייס לתותחנים. הוא השתתף בכמה קרבות, זכה בעיטור חשוב והשתחרר בדרגת רב סרן.

למרות שלא נחשב ל"צייר צבאי", מוסד חשוב במלחמה ההיא, הרישומים שלו מתקופת המלחמה מעניינים ומוצגים בכמה מוזיאונים:

עוד כשהיה בצבא שלח מדי פעם איורים לפאנץ'. החלום שלו היה להתקבל כמאייר קבוע בפאנץ'. אחד הגיבורים שלו היה ג'ון טניאל.

ואכן, כשחזר מהשירות, קיבל שפארד מכתב שהוא התקבל לפאנץ'. "כשהגיע המכתב כמעט נפלתי מהכיסא", כותב שפארד.

למרות הערצתו לטניאל – אם אתם שואלים אותי, כמאייר שפארד עלה על טניאל – הקריירה שלו כמאייר פוליטי לא נסקה.

הנה כמה איורים מהפאנץ':

אבל שני דברים חשובים תרם שפארד לעיתון ה"גברי" הקפוא הזה. הראשון היה קו רך יותר, הקו הזה שאנחנו מכירים מהאיורים שלו לספרי ילדים:

הטקסט לאיור הזה הוא: כשהפיתום שואל מה ילדים מבקשים שהוא יעשה, אז וילי הקטן אומר: "בבקשה, תוכל להוציא ארנב מהפה שלך אבל בלי להזיז את השפתיים שלך ולעשות כאילו הוא הגיע מאיזו דודה?"

הדבר השני הוא העולם הילדי. מעולם, לפני שפארד, לא נראו על הדפים של הפאנץ' כל כך הרבה ילדים.

הילדים האלה, שאצל האנגלים האדוארדיאנים "צריכים להיראות אך לא להישמע", פתאום ממש כיכבו מעל דפי הפאנץ', בעיקר כשהם מחקים את המבוגרים:

כאן הילד – ששפארד מכנה אותו "פלוטוקרט" – שנשאר במכונית כשההורים שלו יצאו לביקור, נותן הוראה לנהג: "סע לשוק המציאות".

הילדים משוחחים כמו מבוגרים:

פמלה: מה שלום אשתך, פיטר?

פיטר: היא מתה ביום שלישי שעבר.

פמלה: ואתה עצוב?

פיטר: עצוב? בטח שאני עצוב, חיבבתי את האישה הזאת.

דודה מוד: אתה רוצה להיות מלח, מייקל?

מייקל: לא.

דודה מוד: אז חייל?

מייקל: לא, אני רוצה להיות סתם איש, כמו סבא.

האימא לילדה שממררת בבכי כי האומנת האהובה עוזבת:

"בטי יקירה, את חייבת להפסיק לבכות. הנה תראי את פיטר, הוא לא בוכה בכלל".

בטי: "לגברים אף פעם לא אכפת…"

וכמובן הקשר הידוע והמורכב שלו עם א.א.מילן הביא לפאנץ' גם דפים כאלה, שגרמו לכמה גבות סביב שולחן הפאנץ' להתרומם בתמיהה, כאשר סדרת ספרי הילדים פעוטים היינו התפרסמה בפאנץ' בעמוד כזה:

גם כשהסתיימה ב-1924 סדרת פעוטים היינו, שפארד המשיך לאייר ולעצב דפים כאלה של כותבים אחרים:

אדלג כאן על פו הדוב ועל הרוח בערבי הנחל, שני הספרים שהביאו לו פרסום, כסף ועוגמת נפש. הרבה סיפרו על האיורים לספרים האלה ועל ההשוואות בין השניים. אזכיר רק ששפארד, שהיה ממש מכור לעבודה, המשיך לאייר גם לפאנץ' וגם להוצאות הספרים.

בתו, מרי, מאיירת ידועה בזכות עצמה (בעיקר בגלל האיורים למרי פופינס) התחתנה עם מי שהיה עורך הפאנץ', ושפארד מצא את עצמו מועסק על ידי חתנו.

במלחמת העולם השנייה הוא פרסם כמה קריקטורות שתקפו את היטלר:

במלחמה הזאת נהרג בנו.

כששפארד נכנס לפאנץ', כפי שכבר רמזתי, הקו שלו היה קל יותר, ואפשר לומר "מודרני" יותר, משאר הקריקטוריסטים.

אבל ב-1953 כשמלקולם מאגרידג' הפך להיות העורך, הדבר הראשון שהוא עשה היה לפטר את שפארד, כדי להצעיר את העיתון.

מלקולם מאגרידג', למי שלא זוכר, הוא אחד העיתונאים המשפיעים של התקופה. הוא גם ממש לא אהב וביקר קשות את חבורת מונטי פייתון, ובעיקר את הסרט חיי בריאן (בריאן כוכב עליון).

הפיטורים האלה בהחלט פגעו בשפארד, אבל לא החלישו את קצב העבודה שלו. הוא אייר סדרת איורים על ההיסטוריה של אנגליה, כמו על המלכה אן:

ואיורים לאגדות אנגליות כמו אלה:

הוא אייר עוד ספרים רבים, ערך מסעות וכתב שני ספרי זיכרונות:

הנה שני איורים מהספרים האלה:

כשהיה בן 86 (בשנת 1965), כתב ואייר שפארד את הספר הזה:

בעבר כתבתי על הספר הזה והראיתי שאפשר לזהות באיורים שהיד של שפארד כבר לא קלה כפי שהייתה בצעירותו:

ועוד הערה שקשורה לדרך עבודתו של שפארד: במהלך עבודתו הוא היה מכין סקיצות רבות בעיפרון, עד שהגיע לתוצאה שרצה. הנה כמה סקיצות כאלה:

אבל בשונה ממאיירים אחרים בני זמנו, שהעבודה עם סקיצות גרמה לאיור הסופי שלהם להיראות "קשוח" ו"יבש" ולפעמים מלאכותי, שפארד הצליח להישאר רענן גם באיור הסופי, תכונה נפלאה אצל מאיירים.