הסימפליציסימוס – חמישה קריקטוריסטים

בעבר העליתי כמה רשומות שעסקו בכתב העת הגרמני השבועי סימפליציסימוס (בגרמנית נהגה: זימפליציסימוס). והעליתי גם רשומות שעסקו במאיירים צילה, גרוס, קובין, פסקין וגולברנסון, וייתכן שעוד כמה ששכחתי להזכיר.

מדי פעם אני מנסה להסביר איך התפתח ההומור של הקריקטורה. מדובר בשילוב של הומור חזותי והומור מילולי. עד המאה ה-19, ואפילו עד מלחמת העולם הראשונה, קריקטורה חברתית או פוליטית (אחרות כמעט לא היו), הייתה מורכבת מטקסט שיש בו מסר, לפעמים הומוריסטי, שנאמר על ידי מישהו מהמצוירים.

במאה ה-20, בעיקר בהשפעתו של סול סטיינברג, החלק המילולי הצטמצם ואפילו נעלם, וגם במקרים כמו אצל המאייר הפופולארי גארי לארסון שעדיין משתמש במילים, ההומור במילים מתברר (ומצחיק) רק כשרואים ומבינים את האיור:

רוב הקריקטורות בימי הזוהר של הסימפליציסימוס (מכאן ואילך אכתוב "סימפל" שזה היה שם החיבה של השבועון) היו מבוססות על טקסט מצחיק, או סאטירי, שאליו צורף איור ברמה גבוהה או לפחות מקצועי מבחינה אמנותית.

ולמרות שההומור החזותי מסטיינברג ואילך הוא תופעה נפלאה בעיניי, ברשומה הזאת אני מתגעגע לאיורים הנפלאים שנעשו על ידי מי שהיו לא רק הומוריסטים אלא גם ציירים מצוינים, כמו גיאורג גרוס,

אלפרד קובין,

או ז'ול פסקין:

חמשת האמנים שאציג הפעם לא התפרסמו כאמנים חשובים, אלא בעיקר כמאיירים וקריקטוריסטים, אבל כל אחד מהם היה יוצר מצוין, עם איכויות שהתאימו לתקופה, ובדרך כלל ניכרת אצלם השפעת האר-נובו (או כפי שזה נקרא בגרמניה ה"יוגנד שטיל") והשפעות מהאקספרסיוניזם הגרמני והצפוני.

על הסימפל אני לא מספר לכם, אפילו בויקיפדיה העברית תוכלו למצוא את מה שנחוץ לכם לדעת.

העניין המיוחד בסימפל, שבו אני לא עוסק ברשומה הזאת, הוא הדרך שבה התייחס, הגיב והושפע מהמשטרים בגרמניה בשתי המלחמות. מי שיתעניין בזה ימצא חומר רב ברשת.

המאייר הראשון שאני מציג הוא אדוארד תוני (1950-1866).

תוני היה אחד מעמודי התווך של הסימפל. כמו רבים מאנשי השבועון, גם הוא עבד קודם עבור היוגנד (בקרוב אעלה רשומה על היוגנד) אבל רוב העבודות שלו, כ-4,000 מתוך 5,000, נעשו עבור הסימפל.

תוני נולד בריקסן שבאוסטריה, אבל בגיל שבע עבר עם משפחתו למינכן, שם למד אמנות. בתחילת שנות ה-90 חי זמן מה בפריז, שם למד אמנות וספג את האווירה של מונמרטר שאפשר לזהות בעבודותיו.

כשחזר למינכן ב-1896 התחיל לעבוד בסימפל וסיפק לגרמנים נושאים שהם אהבו, בעיקר חיילים ומלחים:

למרות שהכניס בלובשי המדים שלו מידה לא קטנה של אירוניה, הקהל הלאומני בגרמניה לא הבין את זה ואהב מאוד את האיורים האלה.

כמה דברים כובשים את ליבי מבחינה מקצועית בעבודות של תוני.

תוני עבד בעיקר בשחור-לבן, הרבה עיפרון וגירים וגם שפע של טקסטורות אפורות שבהן התמחה. הוא היה לפעמים שם בד גס מתחת לציור כדי לקבל טקסטורה. לפעמים היה מתיז מה שנקרא "שפריץ" בעזרת הטכניקה הישנה של מברשת שיניים ורשת, טכניקה שאנחנו למדנו מהמורים הייקים שלנו בבצלאל. תראו את הגלימה של האיש במרכז:

לפעמים היה מדביק חתיכות בד.

את העבודות הצבעוניות שלו עשה יחד עם אנשי הדפוס של השבועון, לאחר שהיה מספק את הרישומים באפורים. הקומפוזיציות שלו מושפעות מהצילום – הרבה תקריבים והרבה פריימים חתוכים כאילו באקראי.

הביטו באיור הנפלא שלהלן ובמשחק בין הלבן, האפור והצבע.

הטקסט לאיור: בנשף המסכות: "למה אנחנו צריכים תחפושות אם הנשים במילא לא לובשות כלום?"

הוא אהב מאוד את השחור, ולפעמים הצופה מתבלבל בין הבגד השחור, הרקע, השיער והכובע – כמו באיור הזה:

הטקסט לאיור: "הזוג המאושר: אמיל, למען השם, תעשה פרצוף שמח, אנחנו בכנסייה".

לפעמים הוא מוותר על חלק גדול מקווי המתאר ומגיע לתוצאות מפתיעות:

הטקסט לאיור: "אשתו של קצב סיטונאי: עכשיו רכשתי לי בגדים אופנתיים לעשר השנים הבאות".

וכמובן, הפרצופים שלו, שבהם הוא מתקרב לאיכויות של גרוס ודיקס:

והנה עוד כמה עבודות של תוני:

ומתוני לאייכלר, שהיה צעיר מתוני בשמונה שנים.

אייכלר נולד בסקסוניה ומגיל תשע גר בדרזדן, שם למד אמנות באקדמיה. כשהיה בן 19 עבר למינכן שהפכה להיות ביתו.

הוא התמחה בנופים, בנשים ובעירום נשי, וסיפק לקהל ממש את מה שהוא אהב.

במינכן התיידד עם בן גילו ברונו פאול (ראו להלן), ויחד הם התחילו לתרום איורים ליוגנד.

משם עברו השניים לאייר גם לסימפל.

לסימפל הוא אייר הרבה בעיפרון והביא הרבה אווירה כפרית עם ציורי הנוף שלו.

הנה למשל הכפרייה הזאת, שכמעט נדרסת על ידי המפלצת שנקראת "רוכב אופניים":

הייתי מדביק את האיור הזה היום ברחובות תל אביב.

או הנודד הזה שמתגעגע לביתו:

הטקסט לאיור: "לפנות ערב מתחילים להעריך בית".

העובדה שעבד עבור עיתון סאטירי לא הפכה אותו לקריקטוריסט, ובניגוד לתוני למשל, בכל פעם שניסה להשתמש ביסוד גרוטסקי זה לא ממש הצליח.

ומכאן לידידו ברונו פאול:

גם הוא, כמו אייכלר, גדל והתחנך בדרזדן ובמינכן. הוא למד אדריכלות ועיצוב, ובתחומים האלה נחשב ליוצר משפיע בחייו כשהאיור והקריקטורה היו לכאורה עיסוקים צדדיים.

בעיניי הוא יוצר מרתק והקריקטורות שלו בסימפל היו מהטובות והמפתיעות שהיו בשבועון. ואכן, גם בעיני מי שחקרו את הסימפל הוא נחשב לאחד החשובים. הנה כמה עבודות שלו:

גם הוא, כמו תוני העורך והמנטור שלו, ידע להפיק את המקסימום מהאפורים. קווי המתאר שלו היו בדרך כלל ברורים ועבים:

אבל לפעמים הוא בכוונה לא השלים את קווי המתאר. הקומפוזיציות שלו היו מקוריות ומפתיעות:

הטקסט באיור: בקרב אגרוף: "אדגר, למה לך אין שרירים כאלה?" "יקירתי, בעולם שלנו שמים דגש יותר על התפתחות אינטלקטואלית".

והפרצופים שלו, בניגוד לאלה של חברו אייכלר, היו מלאי הבעה, כשהדגש בפרצופים היה על הפה:

בשנת 1907 התמנה פאול לנהל את בית הספר לאמנות במוזיאון של ברלין, ובאותה תקופה, בגלל התפקיד הזה, חתם על העבודות ששלח לסימפל בשם בדוי, Kellerman.

כשהנאצים עלו לשלטון ב-1933 הוא התפטר, ולמעשה פוטר ואפילו גורש, אבל לא עזב את גרמניה. הוא מת ב-1968.

לפני שניפרד ממנו בעוד כמה עבודות, אני רוצה להדגיש שוב שהיכולת המצוינת שלו, גם באדריכלות, גם בעיצוב וגם בקריקטורה, כמעט שאין דומה לה, אלא אם כן נזכור שסול סטיינברג למד אדריכלות (אבל שלא כמו פאול, מעולם לא עסק בזה).

והנה עוד כמה עבודות אופייניות שלו:

האמן הבא הוא רגנוולאד בליקס הנורווגי:

הוא היה, וכנראה יישאר תמיד, כמי שחי ויצר בצילו של אולף גולברנסון, מושא הערצתו.

בליקס היה סוג של אוטודידאקט. בגיל 20 עזב את נורווגיה ושהה זמן מה בפריז ובקופנהגן. בשנת 1908 השפיעו עליו כמה אמנים נורווגים לבוא למינכן ולהצטרף לסימפל. הנה שתי עבודות שלו:

הטקסט באיור: "הגורל שלו: אלוהים, יכולתי להיות אמן דגול, אבל המומחיות שלי היא נופים בסתיו ואני מרגיש צורך לצייר רק באביב".

הטקסט באיור: בקשה מהבת: "אם את מביאה איזה אבא היום, אז בבקשה לא אחד שנוחר".

הוא לא קימץ בקווים, וקל מאוד לראות את ההשפעות הברורות של אדוארד מונק ואולאף גולבראנסון.

והאמן האחרון שאציג הפעם הוא אריך שילינג (1945-1885):

אפשר לומר שהוא דמות "מעניינת" בין השאר בגלל שחבר באופן מפתיע למפלגה הנאצית כשזו עלתה לשלטון, למרות שבשנות ה-20 לגלג שילינג על היטלר.

השינוי בדעות הביא, במקרה של שילינג, גם שינוי בטכניקה ובסגנון.

בשנים 1908-1907 נראו הקריקטורות שלו כך:

ואילו קריקטורות שלו בשירות המשטר הנאצי אופיינו באור וצל קונטרסטי ודרמטי:

ובהגזמה מגמתית:

הוא אפילו העניק לסטאלין אף "יהודי":

וגם בהרבה אדום ושחור:

ביום שהצבא האמריקאי עמד לכבוש את עירו גטינג, שילינג התאבד. זה היה ב-30 באפריל 1945, היום שבו נטען שגם היטלר התאבד.

*

אני מניח שזאת לא הרשומה האחרונה שלי שתעסוק בשבועון הזה, שהייתה לו השפעה עצומה על האיור באירופה בתחילת המאה ה-20. ייתכן שאת הרשומה הבאה אייחד שוב לאיורים שנעשו על ידי גדולי האמנות הפלסטית של התקופה.