סידון וקרמן – 40 שנה, 25 ספרים

בגלל אורכה, הרשומה הזאת תתפרסם בשלושה חלקים. היום זה החלק הראשון.

נושא שעולה מדי פעם ברשומות שלי הוא יחסי סופר ומאייר.

גם במפגשים הרבים שאפרים ואני עורכים בבתי ספר זאת שאלה קבועה. ברבים מהמקרים השאלה מגיעה מהמורות/ים.

ממש כמו שרבים מתעניינים בחיים האישיים של הסופר, ורוצים לדעת עד כמה הם נמצאים בספרים או משפיעים עליהם, כך גם בשאלה יחסי סופר ומאייר יש סקרנות דומה.

אז לפני שאספר על 25 הספרים שחתומים עליהם הסופר אפרים סידון והמאייר דני קרמן, נושא שלו אקדיש כאמור גם את שתי הרשומות הקרובות,

הנה כמה הרהורים בנושא:

למי שמבקש לדעת אם כדי שהשותפות תהיה מוצלחת נחוצה חברות? התשובה היא לא. בדיוק כמו התשובה לשאלה "האם כדי שהספר יהיה טוב נחוץ שהסופר יהיה אדם טוב?"

הדוגמה שהבאתי פעמים רבות ברשומות וגם בהרצאות היא היחסים העכורים וחוסר הפרגון ששררו בין לואיס קרול לבין סר ג'ון טניאל, שאייר את שני ספרי אליס.

אפילו את היחסים בין לואיס קרול להארי פרניס, המאייר שאייר לו את סילבי וברונו, שהיו טובים יותר, אפשר לסכם באיור הזה של פרניס:

פרניס נראה כאן מעכב בעד קרול מלהיכנס לסטודיו ולראות את הסקיצות לספר סילבי וברונו.

גם היחסים בין א. א. מילן לארנסט שפארד היו צוננים, או כמו ששפארד תיאר: "בכל פעם שהיינו נפגשים הייתי צריך לעבוד מחדש על החברות". ויש דוגמאות רבות נוספות.

משפט חכם שאני אוהב לצטט שאמרה לי פעם המאיירת הנפלאה אורה איתן: "הכי כיף זה לאייר ספרים של סופרים מתים".

יש מו"לים רבים, בעיקר בארצות הברית, שמבקשים שהסופר והמאייר לא ייפגשו, למעט מקרים שבהם השניים יצרו ביחד מלכתחילה.

עוד היבט אחד לנושא הזה הוא עמידה בלוח זמנים.

ברוב המקרים (לא בכולם) הסופרים לא עובדים עם תאריך הגשה, מה שנקרא דדליין. ואילו המאיירים כמעט תמיד, מרגע שנחתם איתם החוזה, יש להם זמן מוגבל.

מאיירים בכלל הם עבדים לזמן.

אפרים צעיר ממני בשבע שנים, אבל כשאנחנו נפגשים עם אנשים שלא מכירים אותנו, הדעה הכללית היא שהוא הבן (הצעיר) שלי…

לי יש זקן לבן כבר מגיל 50, ואפרים ידוע כמי ששייך למועדון הצעירים הנצחיים.

כאשר אסתר סופר ייסדה בהוצאת כתר את ספריית כתר-לי לילדים בשנת 1976, הספר הראשון בסדרה היה עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור של אפרים סידון ויוסי אבולעפיה. הספר השני היה והילד הזה הוא אני של יהודה אטלס ושלי.

בקושי הכרתי את אפרים אז, אבל עלילות פרדיננד היה ספר נפלא בעיניי.

ההיכרות שלנו והאיור הראשון שעשיתי לו היה בכתב העת כותרת ראשית בשנת 1982:

ואז, בשנת 1983, חיברה אותנו אסתר סופר לספר שיצא בספריית כתר-לי:

כמה אהבתי לאייר את הספר הזה, בעיקר את דוקטור טוש,

שאם לא היה מצליח לחבר את החורים לא היה לנו טוש.

למה היום אין ספרים עם שירים כאלה? הנה עוד איור משם, הפעם לשיר על עץ שנמאס לו שכלבים משתינים עליו, והוא מבטיח שבפעם הבאה הוא ישתין עליהם בחזרה:

והנה השיר איך לדוג סרדינים:

עברו עוד שש שנים שבמהלכן כמעט לא נפגשנו, ואז שוב פנו אליי מהוצאת כתר, והפעם כדי לאייר את הספר הזה:

מכל מאות הספרים שאיירתי, רק בספר הזה איירתי כל מילה ומצב עליו כתב אפרים.

רק אפרים מסוגל לכתוב משהו כל כך וירטואוזי – שיר שבו כל המילים מתחילות באותה אות. למשל:

והנה האיור שעוצב כמסגרת לשיר, ובו כל (ממש כל) מה שכתוב:

ובין המצבים הוספתי עוד דברים שמתחילים באות טי"ת, עליהם אפרים לא כתב: טילים, טיפות, טלוויזיות, טבעות וטרקטורים.

אפשר להגיד שזה הספר היחיד שאיירתי שיכול להיכלל בקטגוריה של איור פלוס פלוס.

והנה עוד שני עמודים מתוכו:

עברו שנתיים וקיבלתי מאפרים קובץ שירים בשם שירים טובים לילדים רעים.

אם עד אז עוד לא הייתי בטוח שהכישרון הנפלא שאפרים חונן בו נועד ממש לאוזניים שלי, הרי שהספר הזה הוכיח את זה סופית.

איירתי אותו ב"גריד" קבוע, עם מסגרת ואיור בקווים רבים, כמו האיורים הרבים שעשיתי לעיתונים בתקופה ההיא, שיש בהם מחווה לאיורים שנעשו בתחריטים בתור הזהב של האיור האנגלי במאה ה-19.

הצגתי כאן בבלוג רבים מהם, וכאן אציג עוד שלושה עמודים:

גם הספר הזה, שיצא בשנת 1991, הוא בהוצאת כתר.

עברו עוד 13 שנה, ואפרים עבר מירושלים לתל אביב. הקשר בינינו התחזק והפך לידידות.

אבן הדרך שסימנה את התקופה הזאת הוא הספר הזה:

אפשר לראות בו גם רמז לכך שהתחלנו להזדקן.

זהו סיפור על מלך שרצה להיות צעיר.

כששמע מהמומחים שזִקנה זאת מחלה מדבקת, הוא גירש את כל הזקנים מהמדינה.

הזקנים ייסדו מדינה שנקראה זהבה.

וזה הוביל למלחמה שבה ניצחו הזקנים בזכות הניסיון, החוכמה, השיניים התותבות, מקלות ההליכה ומרק עוף.

בביקורות נכתב שאנחנו "מעליבים את הזקנים".

והמסקנה היא שספרי ילדים צריך לכתוב ככה שלא רק הילדים יבינו אלא גם המבקרים.

גם הספר הבא נקטל על ידי המבקרים, והפעם אלה לא היו המבקרים של ספרי ילדים, אלא חוקרי ביאליק, שלדעתי אפילו לא קראו את הספר שעליו כתבו.

השיר של ביאליק הנער ביער היה אהוב עליי בילדותי. כששוחחתי על זה עם עוזי שביט, מנכ"ל ועורך ראשי בהוצאת הקיבוץ המאוחד, התפלאתי שלא רבים מכירים את הסיפור הזה על הילד שהלך ל"חיידר" ותעה ביער, ושם הוא בכל זאת למד את הא"ב בעזרת החיות וניצַל כמובן על ידי אליהו הנביא.

כשאפרים ראה שאני עובד על הספר, והבין ש"הנער" הוא למעשה ילד בן חמש, הוא הציע לכתוב מחדש את הסיפור ולחרוז אותו בעברית של היום.

הרעיון התקבל על ידי עוזי והשארנו בספר גם את הטקסט המקורי של ביאליק.

הנה כמה דפים משם:

כמה מומחים וחוקרים של ביאליק ממש טרפו אותנו – איך העזנו לבצע פשע מתועב כזה?

זה לא הפך לוויכוח פומבי, ולכן לא סיפרתי להם ששנים רבות חשבתי שדון קישוט זה מה שכתב ביאליק, ויש עוד דוגמאות רבות לכך.

לפי הביקורות היה אפשר להבין שאין בכלל טקסט של ביאליק בספר הזה. חבל.

שנה מאוחר יותר, בפסח 2008, עלה רעיון לכתוב ולאייר הגדה של פסח בחרוזים.

אני לא זוכר אם הרעיון היה של ההוצאה או של אפרים. נדמה לי שהיה זה אפרים שביקש להנגיש טקסטים קשים לילדים, ממש כמו שעשה בסדרת התנ"ך בחרוזים, אותה אייר המאייר המצוין דוד פולונסקי.

התוצאה הייתה טקסט לילדים מחורז ומפורש להגדה של פסח.

מאחר שהיו כבר כמה הגדות לילדים, חיפשתי דרך מיוחדת לאייר את החריזה המבריקה, ובחרתי בשברי מצה, להם הוספתי קווים וכתמי צבע. ברבים מהאיורים השתמשתי בשברי מצה אקראיים:

כמו האיור הנ"ל לפיוט הללויה, או האיור הזה לקטע בכל דור ודור:

והנה המצה כשולחן הסדר:

לפעמים טיפלתי במצה ושברתי אותה כדי שתהיה למשל שור של חד-גדיא:

ואפילו בניתי ממנה את ירושלים:

ההגדה הזאת יצאה לאור בשנת 2008.

כשאפרים עבר לתל אביב התהדק כאמור שיתוף הפעולה, וכבר באותה שנה, 2008, יצא הספר הזה:

הוא אומנם יצא לאור באותה שנה, אבל את כתב היד נתן לי אפרים שנים רבות לפני כן.

הרעיון היה שבספר יהיה חור אמיתי, והסיפור הוא על איך החור בורח מהטוש והופך להיות: חור בצמיג, בכביש, בדלי, בצינור, בסירה, במכנסיים, במחט, במלחייה, בבייגלה, באוזן וכמובן בראש.

הנה חלק מהם:

אבל מכיוון שהחור האמיתי בספר הוא חור בקוטר של סנטימטר וחצי, איך הופכים אותו גם לחור בכביש וגם לחור במחט?

אז רק לאחר שנים עלה לי הרעיון שברוב המקרים החור יהיה הראש של הדמות שנקראת חורני:

ואז אחרי שנים נדרשו לי יומיים לאייר את הספר, שאפרים ואני כל כך אוהבים ולצערנו הקהל קצת פחות…

ואת פרק א' בסיפור סידון/קרמן אסיים בספר הזה, שיצא במהדורה מיוחדת עם הלוגו של הוצאת כתר.

הספר הזה הניב קשר חברי.

חברנו פרופסור ג'יי (יעקב) לביא, מנתח לב ומשתיל לב, עושה לילות כימים כדי לקדם את תחום ההשתלות ובעיקר את השתלות הלב. לדעתו ולדעת חברי המרכז הלאומי להשתלות, רצוי לחנך גם את הילדים שיכירו את עולם ההשתלות, והם ביקשו מאפרים וממני לכתוב ולאייר ספר ילדים בנושא.

אי אפשר שלא לחזור שוב ושוב ולהחמיא לאפרים על הדרך הפשוטה והחכמה שמצא כדי להעביר מסר כל כך מורכב וקשה. זהו סיפור על ילדה שליבה חולה: