סקארף – מלך העיוותים ואלוף העולם בהגזמות
מי שמכיר את הקריקטורות שלו יודע שהוא לא מרחם על אף פוליטיקאי. "את כולם אני שונא", כך הוא מעיד על עצמו.
מי שמכיר את הקריקטורות שלו יודע שהוא לא מרחם על אף פוליטיקאי. "את כולם אני שונא", כך הוא מעיד על עצמו.
פעם מישהו ניסה להסביר לי מה ההבדל בין אמונה לאמונה טפלה. שכחתי את ההסבר אבל לפחות דבר אחד משותף יש ביניהן
מה שקרה להומור הבריטי בימי הבליץ הקשים? ולהומור בארץ בימי מלחמת העצמאות ובימי מלחמת המפרץ?
מצאתי בארכיון שלי דיאלוג שכתבתי לפני 25 שנים ל"דבר אחר" וזה לא התפרסם. אז הנה:
שלושה "מחברים" יש לספר האהוב הזה, שהוא אבטיפוס לספר על "בדותות", דהיינו ספר שמצהיר לקורא שמדובר בבדותות ואז הקריאה נעשית ללא אשליה.
האמנות הפלסטית לא מרבה לעסוק בבעלי חיים. המאיירים, לעומת זאת, ממלאים אותנו בחיות.
כשסיפרתי לו שהוצאת ידיעות מסכימה כנראה להוציא את האוטוביוגרפיה שלו, הוא צחק ואמר: “…כשיקראו את ההמשך הם יזרקו אותה לפח”.
היום ממעטים להשתמש באיורים כדי למשוך את הקהל. אחד ההסברים לכך הוא השיגעון לידוענים, הסחורה התרבותית הזאת נמכרת הרבה יותר טוב בעזרת צילומים.
מספרים שבנט המציא מין פנס קסם שנקרא "אידולוגרף", שהצל שמטיל האור שלו חושף את האופי והאישיות האמיתיים של האובייקט המואר.
צלחת החמאה היה עיתון סאטירי, שפרסם בעיקר קריקטורות, מתוך תפיסה שהקהל מושפע ומזדהה יותר מביקורת חזותית מאשר ממילים.