הומוריסטים מגויסים – הומור בזמן מלחמה

במלחמת העולם השנייה האנגלים חוו את מה שאנחנו מכירים במלחמות של היום, דהיינו מערכה שבה העורף נפגע לא פחות מהחזית.

הרשומה הזאת עוסקת במה שקרה להומור הבריטי בימי הבליץ הקשים, וגם משהו על ההומור בארץ בימי מלחמת העצמאות ובימי מלחמת המפרץ.

בימי שלום עסוקים סאטיריקנים אמיתיים בתקיפת הממסד שלהם, ורוב החיצים הסאטיריים מכוונים פנימה. אמנם פה ושם יש גם אנשי סאטירה והומור שמייצגים את השלטון ויודעים ללעוג גם לנסראללה ולהנייה.

בימי מלחמה גם הסאטיריקנים בדרך כלל מתגייסים, וגם אם הם עדיין מצביעים פה ושם על מגרעות בתוך הבית, עיקר המשימה שהם לוקחים על עצמם היא לחזק את העם, גם את הלוחמים וגם את העורף, ואת זה הם עושים בשלוש חזיתות: להראות באופן הומוריסטי את חוזקו של העורף; להראות לעורף את הווי החזית וחוסנה, ולשים ללעג את האויב השנוא.

בין שתי מלחמות העולם הייתה באנגליה פריחה של הסאטירה בעיתונות ובעיקר של הקריקטורה הפוליטית.

הצילום החליף את האיור, כיסוד החזותי שמתאר אירועים. את ציירי המאורעות, שהפכו להיות מיותרים, החליפו "המאיירים הפובליציסטים" שהם הקריקטוריסטים הפוליטיים.

בדיוק כמו שהכותבים נחלקים למי שעוסקים במדיניות חוץ ולאלו שעוסקים בפוליטיקה הפנימית, כך נחלקים באופן ברור גם הקריקטוריסטים.

מבין הקריקטוריסטים האנגלים שהתקיפו בעיקר את האויב בזמן המלחמה, בלט במיוחד דייוויד לאו. בעבר כתבתי עליו רשומה נרחבת.

כבר ב-1941 יצא הספר הזה ובו ריכז לאו את הקריקטורות של המלחמה:

הנה שלוש קריקטורות שלו מתוכו:

לאו זכה לפופולאריות עצומה בזכות הקו הפשוט, יכולת הרישום המצוינת והאמירה החזותית החדה.

עוד לפני המלחמה התלונן השגריר הגרמני בלונדון שלאו פוגע ביחסים בין העמים, ולאחר המלחמה התברר שלאו היה ברשימה השחורה שנמצאה בגרמניה, שבה רוכזו שמות האנשים שאותם יש לעצור לכשתכבוש גרמניה את האיים הבריטים.

ולמרות הכתוב לעיל, היו עליו ביקורות באנגליה על כך שהיה דווקא פייסני מדי כלפי הגרמנים.

והיה גם סידני סטראב שעבד בדיילי אקספרס.

^תפסתי דוב, אבל הוא לא משחרר אותי

^"זהו בוודאות שיא עולמי בתחום הגיחוך והנבזיות" – וינסטון צ'רצ'יל

היה לו הומור די פרימיטיבי, אבל האנגלים אהבו אותו מאוד.

את ההומור בשירות העורף הוביל כמובן הפאנץ'. אחד הכותבים בו היה א.א. מילן. הנה שיר קצר שלו:

הוא כתב גם שיר על ההאפלה:

הקריקטוריסט פונט, דמות מעניינת מאוד שבקרוב תזכה לרשומה מיוחדת, מת ב-1940, ממש בזמן המלחמה, כשהיה בן 32 בלבד.

היה לו מדור בפאנץ' בשם האופי הבריטי, והוא הספיק לפרסם בו, ממש בחודשים האחרונים של חייו, כמה קריקטורות על ימי המלחמה:

בקריקטורות רבות הראו האנגלים את הילדים שלהם, שכעת הם בחזית, וזוכים לתשומת לב ואהבה:

כבר בזמן המלחמה יצא לאור הספר הזה, לא יכול שלא לצחוק:

בספר הזה רוכזו טקסטים וקריקטורות רבות (ולא לבלבל עם ספר של אוגדן נאש בעל אותו שם). והפאנץ' הוציא את הספר הזה, של קריקטוריסט די בינוני בשם סילינס:

את הקו שלו היה אפשר לזהות מיד. הוא צייר בעיפרון גס כשמתחת לנייר הייתה רשת, וכך השיג אפקט של הדפס.

סילינס צייר בפאנץ' המון קריקטורות על הווי המלחמה. אם לשפוט לפיהן, המלחמה הייתה מחנה נופש הרפתקני. הנה כמה מהן:

האיור האחרון מזכיר לנו שזאת הייתה שעתן היפה של הנשים, שהחליפו את הגברים בעבודות הקשות, כמו בקריקטורה הזאת של פאלמר:

או בזאת של אוסברט לנקסטר:

או בזאת של ויקי:

ויקי, ששמו היה ויקטור וייס, היה יהודי גרמני שברח לאנגליה ב-1935, וב-1966 התאבד, כשהיה בן 53.

(שמישהו יעשה פעם מחקר על התאבדויות בקרב הקריקטוריסטים).

וכמובן, אחד הקריקטוריסטים הנפלאים, ניקולאס בנטלי, שבכל הזדמנות אני מספר עליו, היה מגויס גם הוא. הנה שתי עבודות שלו מהימים ההם:

אני אוהב מאוד איך החייל החמוד הזה מפגיש בין אמו לסמל שלו:

אבל את הספר המעניין ביותר כתב בחור סקוטי בשם פטרסון, והוא אויר על ידי גדול המאיירים, ויליאם הית רובינסון.

בשנת 1940, 25 שנה לאחר שהיטלר ישב בבית הסוהר וכתב את מיין קאמפף, כתב פטרסון פרודיה שנונה בשם Mein Rant.

לנסות ולתרגם לעברית זה יהיה משהו כמו ההתלהמות שלי:

רוברט פראר פטרסון, לקסינוגרף סקוטי, טוען שהספר שלו עדיף על זה של היטלר שכן הוא כתוב בחרוזים.

הנה הקטע הפותח:

והנה האיור הנפלא של הית רובינסון:

על רובינסון כתבתי לא מזמן את הרשומה הזאת: איך לגור. האיור הבא של רובינסון מלווה את הקטע שנקרא השלב הראשון של הנאציזם:

הנה שני הבתים הראשונים של הקטע הזה:

והנה עוד כמה איורים מהספר הזה:

נעזוב כעת את הבליץ ונעבור אלינו.

בזמן מלחמת השחרור פעלו מעט קריקטוריסטים בארץ. הבולט שבהם היה כמובן אריה נבון.

בגלל אופי המלחמה, כלומר שרוב הגברים היו מגויסים ללוחמה, רוב הקריקטורות של נבון מהימים ההם הביאו את ההווי של הלוחמים אל הקוראים בעורף, כך שבעצם לא היה ברישומים שלו הומור נוקב או סאטירה, אלא רישומי הווי:

אבל הוא צייר גם את "שמחת הניצחון", שם הוא בדרך כלל שם ללעג את האויבים:

וכמובן, הקריקטורה שהפכה לסמל:

ונקפוץ שוב לשנייה לימי הבליץ בלונדון.

בנטלי היה אחד הראשונים שגילה את ההומור שאפשר להפיק ממסכת הגז:

הכותרת היא: באתי בעניין הגז.

בזמן מלחמת המפרץ עסקנו גם אנחנו, עורכי דבר אחר, במסכות. הנה הצעות לתחפושות לילדים –  יש לזכור כי המלחמה ההיא הסתיימה יום לפני פורים:

לאחר מלחמת המפרץ הוצאנו חוברת מיוחדת ובה איגדנו את כל הגיליונות מתקופת מלחמת המפרץ:

להזכירכם, הפרשנים עסקו אז הרבה במקום מחבואו של סדאם חוסיין.

הנה כמה פרטים מהאיור הזה:

והנה המקאמה שפרסמנו ברוח המקאמות שחיים חפר נהג לכתוב במלחמות:

חלק מאיתנו העורכים (אני למשל) ברח מתל אביב. הנה איורים שעשיתי בעיר המקלט כרכור, של אבי ושני בני עם מסכות גז.

הבריחה ההיסטרית הזאת הייתה נושא לרבות מהידיעות בדבר אחר:

וכאשר דובר צה"ל הודיע שאין מקום לפאניקה, פרסמנו את הידיעה הזאת:

 

* אני מבקש את סליחת הקוראים על כל מה שלא נכלל ברשומה הזאת.