סקארף – מלך העיוותים ואלוף העולם בהגזמות

ג'רלד סקארף הוא קריקטוריסט אנגלי נודע.

אני מניח שהרבה מכירים אותו בין היתר בגלל הסרט החומה של פינק פלויד. הוא גם היה המעצב של הרקולס של וולט דיסני.

מי שרוצה הנה סרטון עם כמה ראיונות איתו.

כאן בישראל יצא לו שם של אנטישמי בגלל הקריקטורה הזאת שהתפרסמה באנגליה ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

הכיתוב: בחירות בישראל – האם חיזוק השלום יימשך?

סקארף טען שהוא לא ידע שזה יום הזיכרון, וגם שהוא רק התכוון למדיניות של נתניהו ולא ליהודים באופן כללי.

מי שמכיר את הקריקטורות שלו יודע שהוא לא מרחם על אף פוליטיקאי. "את כולם אני שונא", כך הוא מעיד על עצמו.

הנה כמה דוגמאות.

מרגרט תאצ'ר:

ריצ'רד ניקסון:

אני לא חושב שמישהו הצליח למתוח את ניקסון עד כדי כך.

ואם זה לא הספיק לכם אז הנה עוד ניקסון:

הנה קלינטון:

וכמובן, טראמפ:

והנה טראמפ עם תרזה מיי:

כשהיה ילד הגיע סקארף כמה פעמים לביתו של רונלד סירל אבל התבייש ללחוץ על הפעמון. לימים הם נפגשו וסירל החמיא לו מאוד כשאמר לו שהוא היורש של קרוקשאנק. זה כמו להגיד אצלנו על איזה משורר צעיר שהוא היורש של ביאליק.

יש גם רבים, ביניהם אנשי מקצוע, שטוענים שהוא מגזים בעיוותים, שהוא ממש מכור לעיוות ולהגזמה וזה פוגע לפעמים במסר ובהבנת המצויר, למשל כאן:

דרך ארוכה עבר סקארף. הילד האסתמטי שבילה את רוב ימיו בבתי חולים ובמיטה, ושם ניסה להביע את עצמו בציור, וצייר כנער את האיור הזה:

עד שהפך לסקארף המבוגר (היום בן 82), חובב הישבנים, השדיים, הנפיחות והדם.

כאן אתמקד בספר הזה:

זהו הטקסט שמופיע בדש הספר:

וזאת ההקדשה של סקארף:

תרגום: הספר הזה מוקדש למשפחה שלי. אני מתנצל על הקטעים הגסים, אבל מדובר בחטאים

*

כמעט כל סוגי האמנות עסקו בשבעת חטאי המוות, ואולי הציור הידוע ביותר הוא הציור של הירונימוס בוש שנמצא בפראדו:

שבעת החטאים הם: גרגרנות, חמדנות, כעס, עצלות, גאווה, קנאה, תאווה

סקארף לקח את הנושא הזה, שמקורו בנצרות ויש לו קונוטציות דתיות, והעביר אותו לתחום הפוליטיקה והחברה.

הסיבה שבחרתי בספר הזה היא כי לדעתי זה ספר הקריקטורות (אם אכן תסכימו אתי שמדובר בקריקטורות) שהלך הכי רחוק בהגזמה ובעיוות. אני לא יודע אם זאת הסיבה שהספר לא זכה להצלחה, אבל אפשר לזהות בו גם את הכישרון הייחודי של סקארף וגם את החולשות שלו.

כשהספר יצא לאור בשנת 1987 יכלו הקוראים חדי העין לזהות פה ושם דמויות מוכרות. היום זה כבר די קשה.

את הספר מובילים שדונים קטנים ואדומים. הנה הם בשער הפנימי:

וכעת לשבעת החטאים, לאו דווקא בסדר שסקארף הציג אותם:

גרגרנות:

דימוי החזיר חוזר כמובן כמעט בכל האיורים על הגרגרנות.

האיור הזה כותרתו היא: אנחנו זה סך כל מה שאנחנו אוכלים

והנה עוד חזירים:

וכך נראה חלום הבלהות של הגורמה:

גם את העישון סקארף כולל במושג גרגרנות:

חמדנות:

האיור הבא שמו טייקון תקשורת. אני מניח שהוא צייר מישהו מוכר, אולי מקסוול או רופרט מורדוך:

האיור הבא שנקרא מוות שווה כסף מופיע עם הטקסט: אם אני לא אעשה את זה, מישהו אחר יעשה את זה.

והאיור הבא נקרא: עורך הדין והלקוח

כעס:

האיור הזה שמו הטרוריסט:

והנה איור של כעס בכבישים (וזה עוד באנגליה…):

הכותרת של האיור הבא היא המדינה זקוקה לך כדי להרוג ולגרום לנכויות:

עצלות:

מכיוון שעצלות היא דבר פאסיבי, ולכן קשה לאייר אותו, סקארף התרכז בכמה נושאים. הראשון לא מפתיע והוא הצפייה בטלוויזיה:

השני הוא האבטלה, מה שסקארף מכנה עצלות כפויה:

והשלישי הוא העצלות או חוסר המעשה בעניין שמירה על בעלי חיים, מותו של לווייתן:

גאווה:

הנה מישהו שגאה בחשיבותו העצמית:

והנה אנדרטה לאיזה גנרל, החייל הגאה:

על הלוח כתוב: לזכרו הנשגב של אידיוט ורשע בלתי יאומן, שהיה אחראי למותם של 19,628 אנשים צעירים

והנה רמבו שמתגאה בגוף שלו:

קנאה:

בציור הזה נראה שהוא התכוון לצייר את הנשיא רייגן:

הכתובת היא: לכל הרוחות, לגורבאצ'וב יש יותר גדול משלי.

הנה כך הוא מתאר את הקנאה אצלי כוכבות קולנוע:

תאווה:

כך נראית אצלו התאווה לפני:

וככה זה אחרי:

וכך נראים מי שעוסקים בפורנוגרפיה:

הוא אומר: זה מה שהקהל רוצה.

אני מקווה שהקיבה שלכם עמדה בזה. קשה להאמין שהאיש הזה שייך לעם שמעריץ אנדרסטייטמנט.

אבל אם יש משהו מרשים בעבודות של סקארף, זה השילוב בין רעיונות בנאליים לביצוע גרוטסקי שאין דומה לו.

תחשבו על זה כשתראו שוב את החומה.

אחד האיורים החזקים שלו הוא האיור הזה של צ'רצ'יל:

האיש הזה, שהיה גיבור המלחמה מספר אחד, נראה בעיני סקארף בשיא עליבותו כשביקר בפרלמנט. אף עיתון לא הסכים לפרסם את הרישום הזה (שהוא מאוד לא אופייני לסקארף), ורק פיטר קוק, שהיה העורך של פרייבט איי פרסם אותו בשער המגזין.

ולסיום, אחד האיורים שבהם סקארף צייר את עצמו: