צ'רלס הנרי בנט – משלים וחיות אחרות

ב-1995 יצא לאור ספר המשלים שכתבתי ואיירתי.

זאת הייתה ההקדמה בספר:

כמות הציורים והאיורים שנעשו למשלים של איזופוס היא עצומה.

אפילו בשטיח המפורסם של באייה הצליחו האורגים לשלב את משל השועל והעורב שלוש פעמים:

המצאת הדפוס הביאה לעולם כמות עצומה של מהדורות של משלי איזופוס, אולי שנייה לתנ"ך.

רוב חיתוכי העץ שנעשו בשחר ימי הדפוס למשלי איזופוס נעשו בידי יוצרים אנונימיים.

החל מהמאה ה-17 יש כבר מאיירים/ציירים קאנונים, כמו פרנסיס בארלו. הנה איור שלו למשל הזאב בעור הכבש:

בארלו (1626-1704) כמעט שאינו מוזכר בהיסטוריה של האמנות האנגלית, כיוון שהוא חי בתקופה שבה שלטו באנגליה אמנים זרים. הוא נחשב לחלוץ בכמה תחומים, גם כצייר של בעלי חיים, תחום שמאז התפתח יפה אצל האנגלים.

ויש המעניקים לו את התואר חלוץ הקומיקס, וזה בגלל שהיה ראשון (או אחד הראשונים) שהשתמש ב"בלוני דיבור".

עוד מאייר שאייר באותה תקופה את משלי איזופוס היה ואצלב הולאר.

על הולאר כתבתי פעם רשימה מיוחדת, שכן בזכות התחריטים שלו אנחנו יודעים איך נראתה לונדון במאה ה-17. הנה איור שלו למשל האריה והעכבר:

בניגוד לבארלו, הולאר נשאר בתודעה של האנגלים, אבל בעיקר בזכות המפות המצוירות שלו.

השניים האלה, בארלו והולאר, השפיעו על מאיירים רבים שאיירו את איזופוס, שחלקם ממש העתיקו אותם.

האנגלים אהבו במיוחד את משלי איזופוס, שהיו בעצם היסודות עליהם נבנו המוני ספרי הילדים שבהם החיות מחליפות את בני האדם.

אם ביוון העתיקה הפיכת בני אדם לחיות נועדה כדי להציל את עורו של כותב המשלים, אצל האנגלים זה שירת יפה את הצביעות האנגלית (כדוגמה לצמד המילים "הצביעות האנגלית" היא תופעה של ג'נטלמנים אנגלים שהיו חוזרים מסוף שבוע מענג של ציד, ואז יושבים בוועדות שמטרתן לעזור לבעלי חיים).

וכך, בעידן שמכונה "תור הזהב של האיור הוויקטוריאני", כמעט שלא היה מאייר שלא אייר את משלי איזופוס. הנה רשימה חלקית:

תומאס בוויק, ג'ון טניאל, רנדולף קלדקוט, וולטר קריין וצ'רלס רובינסון.

גם אחרי העידן הזה בחרו אמנים רבים לאייר את משלי איזופוס. אציג כאן כמה בולטים מביניהם. הראשון – ארתור רקהאם, עם איור נפלא למשל הארנב והצב:

צ'רלס ג'יימס פולקארד, אייר למשל עכבר העיר ועכבר הכפר:

פולקארד (1878-1963) היה מאייר אנגלי פורה מאוד, שטרם הקדשתי לו רשומה לה הוא ראוי.

הנה עוד איור, של פרסי ג'. בילינגהרסט למשל האריה והעכבר:

מאיירת אירית בשם סופיה רוזמונד פראגר איירה גם היא את משלי איזופוס. הנה איור שלה למשל החמור והכלב הקטן:

מיילו וינטר הוא מאייר אמריקאי שחי בין השנים 1888-1956, ואייר בעיקר קלאסיקה. הנה איור שלו למשל השועל והעורב:

גם בוריס ארציבשף הוא אמריקאי ממוצא רוסי שנולד בשנת 1919. יחסית לשאר המאיירים שהראיתי פה, ארציבשף הוא מאייר מוכר, וגם עליו אספר בקרוב. הנה איור שלו למשל השועל והענבים:

האיור הבא הוא של אלכסנדר קלדר, שאינו מוכר כמאייר, אבל בהחלט מוכר כאמן שעשה מהמובייל אמנות.

זה איור שלו למשל הילד שקרא זאב זאב:

ועכשיו, לאחר שעייפתי אתכם, הגענו לגיבור הרשומה הזאת, צ'רלס הנרי בנט.

האיש המיוחד הזה חי חיים קצרים. הוא מת ב-1867 כשהיה בן 38. מעט מאוד ידוע על ילדותו. בצעירותו עבד כנראה כמוכר נעליים בשירות אביו הסנדלר, ורק לאחר שהתחתן עסק זמן מה במכירת עיתונים. בשונה מרוב עמיתיו בני זמנו הוא לא למד ציור וגם לא היה בן למשפחת מאיירים/חרטים, תופעה שהייתה מקובלת ב"תור הזהב".

הוא הצליח בזכות הכישרון וההומור שלו, וגם בזכות האופי שלו. מודעת האבל על מותו במגזין הפאנץ' מסתיימת במילים:

"אחד מחברינו העדינים והנדיבים ביותר, שהכוח שבידו השתווה לטוב לבו".

באיורים שלו למשלי איזופוס הוא אמנם צייר לכאורה חיות, כי כך נכתב במשל, אבל החיות שלו הן לגמרי בני אדם, כך שיותר מכל מאייר אחר שאייר את משלי איזופוס עד אז, האיורים שלו היו סאטירה חברתית ברורה.

המשל על הצפרדע שרוצה להיות שור מדבר לכאורה על ממדים גופניים, וכך גם ציירו אותו רוב המאיירים. הנה איור של נחום גוטמן:

ההתנפחות של הצפרדע קסמה להרבה מאיירים, כמו למאיירת האנגליה-יפנית הנפלאה, אייאנו אימאי:

גם אני ציירתי את הצפרדע לפני פיצוץ:

שימו לב איזה איור נפלא עשה בנט:

הוא העביר את הסיפור למשחק החברתי באנגליה. השור הוא האציל מלידה, שגם בעמידה שלו אין החצנה של גאווה, אלא ביטחון במעמד, לעומת מי שמתיימר להיות אציל.

במשך תקופה מסוימת היה בנט קריקטוריסט בפאנץ'. הנה כמה קריקטורות שלו משם:

לפי השמועות הוא חי אז בעוני רב, ולכן לא היה לו לבוש מתאים לבוא אל "שולחן הפאנץ'" (מוסד חשוב שכבר דיברתי עליו פה ושם). מישהו החליט שזה בגלל השיער הפרוע הבוהמי שלו.

באוקטובר 1866 התכנסה מועצת הפאנץ' והחליטה:

1. המועצה מזדהה עמוקות עם בנט לאור מצב השיער שלו.
2. המועצה מעריכה את הימנעותו של בנט מהמועצה עד שיסתפר.
3. המועצה מצטערת על עוניו של מר בנט, שמונע ממנו לגשת לספר.
4. המועצה, שמאוד מעוניינת שבנט ישוב לשורותיה, ארגנה לבנט מינוי לספר.
5. מועצה זו, שיש לה אמון מוגבל בלבד במארק למון, מפקידה בידיו את המינוי הנ"ל ומפצירה בו לומר לבנט שיואיל בטובו לספר את שערו הארור ולהצטרף שוב לאחוות המועצה.

על העצומה חתמו עשרה חברי המועצה, שכל אחד מהם תרם פני.

העצומה ההומוריסטית הזאת נכתבה חצי שנה לפני שבנט מת, וכמובן שהסיבה להיעדרו מהשולחן הייתה מצבו הבריאותי. בנט היה חבר בפאנץ' בשנים 1865-1867, ובשנים אלה צייר 230 קריקטורות. חבריו לעיתון זכרו כי בניגוד לאופי הנעים שלו, הקריקטורות שלו הכניסו לפאנץ' רוח זדונית.

בקריירה הקצרה שלו הוא כתב ואייר ספרי ילדים רבים, ביניהם תשע הנשמות של החתול:

ואת הרפתקאות מינכהאוזן הצעיר:

וכן את מר רוח וגברת גשם של פול דה מוסה:

אבל הספר המרתק אותי מכולם הוא ספר הצללים. עוד לפני שהכרתי את הציורים הנפלאים מהספרים האלה. תכננתי להוציא ספר דומה וכתבתי על זה כאן ברשומה ממשלת הצלליות.

כוונתי היית שבעמוד השמאלי תהיה צללית כזאת:

וכשמעבירים דף, בעמוד הימני יהיה ציור כזה:

בנט, ביחד עם רוברט בארנאבאס, עשה את זה טוב ממני. מספרים שבנט המציא מין "פנס קסם" שנקרא "אידולוגרף", שהצל שמטיל האור שלו חושף את האופי והאישיות האמיתיים של האובייקט המואר. הנה כמה איורים מהספר הנפלא הזה:

אני מניח שלא תופתעו לדעת שכאשר יצא לאור מוצא המינים של דרווין, הקריקטוריסטים חגגו. בנט היה אולי הפעיל ביותר ופרסם סדרת איורים שלעגו לתורתו של דרווין:

כשבנט מת אלמנתו נשארה עם שמונה ילדים ועוד אחד בבטן, וכמעט ללא אמצעים. כמה חברים קרובים, ביניהם הסופר צ'רלס קינגסלי והצייר ג'ון אוורט מילה פרסמו מכתב בטיימס שהביא תרומות. נערכה גם הצגה בתיאטרון אדלפי (שבין השאר הופיעה שם אלן טרי). על פי עדות החברים, האלמנה והילדים זכו בעקבות זאת לרווחה מסוימת.

והנה עוד איור של בנט למשל הכלב באבוס של איזופוס, שיש הקוראים לו גם הכלב הקנאי. זהו סיפור על כלב ששוכב באבוס. הוא עצמו לא אוכל את החציר אבל גם לא נותן לבהמות לגשת לאכול. באיורים הקלאסיים זה נראה כך:

והנה האיור הנפלא של בנט:

פה ממש מדובר על העוני בתקופה הוויקטוריאנית. שום מאייר לפניו לא הדגיש כל כך את הצד החברתי. תראו כמה מסכן השור..

הקריקטוריסט שהחליף אותו בפאנץ', אף הוא דמות יוצאת דופן שבקרוב אכתוב עליה. מדובר בארנסט אנרי גריזה, שגם הוא אייר את משלי איזופוס. הנה איור שלו למשל הזאב והחסידה:

האיורים של גריזה למשלי איזופוס נחשבים בעיני רבים ל"קאנוניים" מבין כל האיורים שנעשו ליצירה הזאת.