צלחת החמאה - ובעיקר שטיינלן, הקריקטוריסט שאהב חתולים

ב-1901, השנה שבה מתה המלכה ויקטוריה, השנה שבה הציג פיקאסו תערוכה ראשונה – ואם זה מעניין אתכם אז גם השנה שבה נוסדה הקרן הקיימת – החל להופיע העיתון הזה:

פירוש שמו הוא "צלחת החמאה".

מי שנחשב לחלוץ הקריקטוריסטים המודרניים הוא אונורה דומייה.

אם נקבל את הקביעה הזאת, אז לא נופתע מכך ששבעים שנה לאחר הופעת הקריקטורה שלעיל – שבגללה ישב דומייה כמה חודשים בכלא – כבר היו בצרפת המון, אבל המון, קריקטוריסטים פעילים. חלקם יוצרים שמחלקים את זמנם בין אמנות לקריקטורה, כמו חואן גריס למשל:

גריס נולד בספרד והגיע לפריז, בדומה לפיקאסו, בגלל האמנות, אבל ראה בקריקטורה פרנסה וגם דרך להשפיע. הנה קריקטורה שלו מ"הצלחת":

^הגדרה:

– מה זה מורד, אדוני?

– זה אדם מושחת, שחושב אחרת מאלה שיותר חזקים ממנו, ויש לו החוצפה להגיד מה שהוא חושב.

היו עוד אמנים שבאו מארצות אחרות, כמו קס ואן דונגן ההולנדי, שנחשב לפוביסט ואהב לצייר נשים ובעיקר את הכובעים שלהן:

אבל הוא גם צייר קריקטורות, והחופש שהוא הביא לקריקטורה היה נפלא. הוא הקדים את זמנו כשצייר את האיור הזה למשל:

שהטקסט שלו הוא: אני לא מוזיקאי ולא זמר – אני רעב!

או את זה:

שהטקסט שלו: סוף סוף היא מרוויחה 20 פרנק – ומיד מבזבזת אותם (סיפורה של זונה).

והיה גם פרנטישק קופקה, שהגיע מבוהמיה והיה מחלוצי האבסטרקט:

גם הוא עבד כקריקטוריסט ומאייר.

הכותרת כאן היא: בסיסו של המאזן האירופי

גם היום בעולם הקריקטורה זה יכול להיחשב לרישום מתקדם מאוד.

כל אלה ורבים אחרים קובצו סביב צלחת החמאה, שהיה עיתון סאטירי שפרסם בעיקר קריקטורות, מתוך תפיסה שהקהל מושפע ומזדהה יותר מביקורת חזותית מאשר ממילים.

צלחת החמאה הופיע מדי שבוע במשך 11 שנים. רוב הגיליונות שלו הוקדשו לנושא אחד, ובדרך כלל היה שם רק מאמר כתוב אחד.

למשל בתאריך 8.5.1909, ראה אור גיליון שהנושא שלו היה "אמנים". זה היה מחווה לאמן אריסטיד דלנואה:

דלנואה נאסר למשך שנה ונקנס ב-3000 פרנק כשהתקיף מנהיגים רבי השפעה. הציורים המקוריים של הגיליון הזה נמכרו והכסף נתרם למשפחתו.

לטעמי, חלק מהקריקטוריסטים ב"צלחת החמאה" שעסקו גם באמנות וראו בה את "הדבר החשוב בחיים", יותר מאשר הקריקטורות, היו מוצלחים יותר בקריקטורות מאשר באמנות, מה שאפשר לכנות "הטרגדיה של דומייה".

למשל אמן די בינוני, שהגיע לפריז מיוון והפך להיות חבר קרוב של פיקאסו, הוא דמטריוס גאלאניס. הנה קריקטורות שלו:

^חייבים להמשיך להפעיל את הגיליוטינה, כי החברה חייבת להתנקם על מותו של בריון, של מאדאם או של אידיוט.

(בגליון שהוקדש לסוגיית עונש המוות)

^כדי להגן על המוסר הציבורי – על פי הצעה של הסנטור ברנגר, צנזור מטעם עצמו בשנים אלה, יש להקים בתי זונות ממוסדים שבו ישגיחו בקפדנות על המתנהל בהם.

– אבל אדוני, אני אישה הגונה!

– זה מה שנבחן בבדיקה הרפואית!

אופנה עילית לגברים – "ולכן, אדם שקונה עניבות בחנות, הוא חוליגן".

מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה גאלאניס הפסיק לעסוק בסאטירה והתמסר לציור. הנה שתי עבודות שלו:

גם רפאל קירשנר לא היה צרפתי. הוא נולד בווינה והצליח לעשות לעצמו שם באיורי הנשים האלה:

הוא הביא קו מעניין ל"צלחת". בקריקטורה הבאה הוא ממחיש את ההבדל והדומה בין בתי הסוהר, מחנות הצבא ובתי הספר בצרפת, בגיליון מיוחד שהוקדש לבעיות חברתיות:

הרפובליקה בנתה בתי סוהר, מחנות צבא ובתי ספר שהם ממש ארמונות!

לפני זמן מה העליתי רשומה על פליקס ואלוטון, חותך העץ הנפלא. גם הוא פרסם רישומים נועזים ב"צלחת". הנה אחד שהופיע בגיליון מיוחד שהוקדש לנושא "החטא ועונשו":

אז מה, ממזר מטונף, קראת לי חזיר?!

אגב ואלוטון, עכשיו בדיוק מוצגת תערוכה שלו באקדמיה המלכותית. מי שנמצא בלונדון – מאוד מומלץ.

אחד הקריקטוריסטים החשובים שציירו ב"צלחת" היה אנטישמי מובהק. כוונתי לעמנואל פיור, שאימץ את השם המקצועי "קאראן דאש". הנה אחד האיורים שעשה בזמן פרשת דרייפוס:

את האיור הזה הכירו ציירי השטירמר היטב.

רוב הקריקטוריסטים של ה"צלחת" נולדו בתקופה שאונורה דומייה מת, ורבים כפי שראיתם הכניסו לעולם שלהם תפיסות אמנות מראשית המאה ה-20. אבל ההשפעה של דומייה הייתה עצומה. אצל רבים מהם אפשר לזהות בקלות את ההשפעה שלו, בעיקר אצל אלה שעבדו בעיפרון או בגיר בטכניקה של הדפס אבן. למשל שארל לוסיין לאנדר:

גברים המתחככים בנשים ברחוב ונשים מפלרטטות אבל לא מקיימות.

ואפילו אצל ליאון ז'ורז', שקריקטורה שלו הופיעה בגיליון שהוקדש לנושא "פטרוני האמנות":

בבקשה, תן לי משהו משלך… משהו קטן… כל חתיכת זבל.

ועכשיו לדמות המרכזית של הרשומה, תיאופיל אלכסנדר שטיינלן (1859-1923).

שטיינלן, יליד שוויץ, הפך בשנת 1901 לאזרח צרפתי והיה מהמייסדים של "צלחת החמאה". הוא צייר את השער של הגיליון הראשון שראיתם למעלה ותרם ציורים כמעט לכל גיליון. מי שמכיר עבודות שלו כמו העבודה הבאה, יגיד מיד שהוא מושפע מטולוז לוטרק.

אבל זה כמובן הפוך. טולוז לוטרק היה צעיר משטיינלן בחמש שנים והושפע ממנו.

ולא רק טולוז לוטרק. גם דגה, רודן ומונק הושפעו ממנו, ואפילו קתה קולוויץ. בעיני הוא החוליה המקשרת בין דומייה וטולוז לוטרק. הנה כמה עבודות שלו מה"צלחת":

^קרן השביתה:

– ושר האזרחים לא שולח כלום?

– כן, 3000 חיילים.

^חורף. האם בבתי הסוהר יש חימום?

^הקטסטרופה באיסי. קרובי משפחה מזהים את הקורבנות בעקבות הפיצוץ בבית החרושת לאבקת שריפה.

^הופעה חינם בבית האופרה ביום הבסטיליה –

– השעה ארבע בבוקר, רק עוד תשע שעות לחכות!

– אספסוף אומלל, האם לא תכניסו לכם לראש שזה אתם, תמיד אתם אלה שמשלמים, גם אם ההופעה בחינם?

^הקהל

הגנב

הנוכל! הוא ניסה לגנוב כיכר לחם! מזל שראינו אותו בזמן!

^המהדורה של גיליון 125, שיצא ב 22.8.1903 ועסקה בשרפה שפרצה במטרו בתחנת קורון ב-10 באוגוסט. 84 אנשים נשרפו ונמחצו למוות.

ברשומות על גיאורג גרוס והאנה הך הזכרתי שעל חלק מהעבודות של שטיינלן, בעיקר הנועזות שבהן, הוא לא חתם בשמו.

היום אם קריקטוריסט ינהג כך יכירו מיד את הסגנון שלו. שטיינלן היה מגוון מאוד ולכן היה יכול להתחמק מאחריות.

יש מי שלא מכירים את שטיינלן אבל מכירים היטב את החתולים שלו. אי אפשר לדבר על ציורים של חתולים בלי להזכיר את שטיינלן. השלט הזה לקברט "החתול השחור" מוכר מאוד: