שלוש מאיירות אנגליות
מה הן מספרות על עצמן וקצת איורים שלהן.
כשאני מספר על הפרשנות הזאת, אני שומע בדרך כלל דברי הסתייגות מהעומס הפרשני שמעמיסים על שיר ילדים תמים.
הקריקט הומצא כדי שהאנגלים, שהם אנשים חסרי רוחניות, יהיה להם מושג מסוים מה זה נצח.
לפעמים הוא צייר דיוקנאות כמעט ריאליסטים. ובמקרים אחרים הוא פישט אותם באופן קיצוני.
עם זאת, כשמדובר בדיוקנו של שרלוק הולמס, לא הדמות של פאג'ט היא זאת שעולה ברוחנו כשאנחנו חושבים על שרלוק הולמס.
למרות שעל התנ"ך נעשו סאטירות פה ושם, אני לא מעלה בזיכרוני ספר קריקטורות או סאטירה כתובה שמטפלים בהיסטוריה של עם ישראל.
"תאמינו לי, אני עצמי סופר ואני יודע שבכל ספר יש קטעים שאפשר לדלג עליהם. לא כל קורא יודע לדלג במקומות הנכונים. אני אעשה את זה בשבילכם."
השכנים האירים והסקוטים של האנגלים, שהגיעו באותה עת ללונדון, הביאו איתם את היצורים האגדיים שהיו חלק מהתרבות שלהם – האֶלפים, הגובלינים, הפיות ושאר השדונים.
כשאתם עושים סאטירה על מנהיגי ההווה יש סכנה שיתבעו אתכם תביעות דיבה או סתם ישמיצו אתכם. אבל אם אתם מעזים ללעוג על ההיסטוריה ועל המיתוסים הלאומיים, הסכנה היא שמיד תקבלו את התואר בוגדים.
המשך הפוסט הקודם, ובו יסופר על התלאות של יוסי גולדברג ושלי בעיירה קובהאם, על הגילוי המרעיש של מר פיקוויק ועל מסתרי המכניקה הגרמנית. אה, וגם – אין אדם שהוא אי.