בעבר כתבתי דברים רבים על שרלוק הולמס והראיתי את חמש העטיפות שאיירתי לסיפורים של דויל:
הפעם אתרכז בשרשרת המאיירים שאיירו את סיפורי שרלוק הולמס בחייו של קונן דויל, ומי באמת קבע בתודעתנו את הדמות הזאת:
כאשר כתב דויל את הספר הראשון על שרלוק הולמס, A Study in Scarlet, שבעברית נקרא חקירה בשני, הוא היה רופא צעיר בן 28 וכתב היד שלו נדחה על ידי שלוש הוצאות, עד שהתקבל על ידי Beeton’s Christmas Annual, ששילמו לו 25 פאונד (משהו כמו 15,000 ₪ היום) וללא תמלוגים.
ככה נראה הספר:
ההוצאה בחרה במאייר בשם דייוויד הנרי פריסטון, שהכין לספר הזה ארבעה איורים, שנחשבים לאיורים הראשונים של הבלש המהולל.
פריסטון היה מאייר די ידוע, חבר האקדמיה לאמנות. אוהבי התרבות באותה תקופה הכירו את האיורים שעשה למחזות של גילברט וסאליבן:
פריסטון, האיש שצייר ראשון את שרלוק הולמס, זכה לביקורות זועמות. אולם ה”ביקורות זועמות” האלה נכתבו 40 שנה לאחר שיצא הספר חקירה בשני.
הנה איור אחד של פריסטון:
וכאן הגדלתי את ראשו של הולמס, שכן עיקר הביקורת הייתה עליו:
והנה מה שנכתב על זה:
“בשביל ההופעה של בלש נערץ שילווה אותנו 40 שנה, פריסטון העניק לו פאות לחיים מהודרות, הלביש אותו במעיל ענק עם שכמיה, והכובע שלו הוא מיזוג של מגבעת לבד (bowler) וקסדה של כבאי…”
מה שמעניין בביקורת הזאת, שהיא נכתבה כאשר שרלוק הולמס היה כבר בעיני המעריצים דמות אמיתית. זה כאילו מישהו היה מותח ביקורת על איזה ציור שמישהו צייר את ג’ורג’ קלוני. אצל עם שעושה מוזיאון אמיתי לאיש שלא היה, אף אחד לא מתפלא שבביקורת אומרים משהו כמו: “הצייר הזה לא ראה אף פעם את שרלוק הולמס… איך הוא מעז לצייר אותו?…”
אבל חקירה בשני, שהייתה הזרע שיביא את שפע היבול, הייתה עדיין זרע, ולכן כשהספר יצא שוב אצל המו”ל וורד לוק ושות’ בשנת 1888, קונן דויל הביא להוצאה שישה איורים שעשה אביו צ’ארלס דויל. על צ’ארלס דויל העליתי פעם רשומה מיוחדת, ורק אזכיר פה שהאיש בילה את רוב חייו בבית חולים לחולי נפש, שם גם מת.
הנה כמה עבודות כדי להזכיר את ההזיות החזותיות הנפלאות שלו:
באיורים ל”חקירה בשני” צ’ארלס צייר את שרלוק הולמס דומה לו עצמו, שכן הוא העניק לו זקן. דויל בפורטרט עצמי נראה ככה:
והנה האיור שלו לספר:
והנה הציור שלו של הולמס ווטסון בחברת מה שנקרא בתרגום העברי “חטיבת הבילוש של רחוב בייקר”, דהיינו ששת הפרחחים שעזרו להולמס. על האיור הזה חטף צ’ארלס ביקורות – כולל על זה שהילדים לא נראים כלל ילדים (בהרבה הזדמנויות כתבתי שלפעמים מאיירים פשוט לא ידעו לאפיים ילדים וציירו אותם כמו מבוגרים קטנים):
ואז למהדורה חדשה של חקירה בשני מצאו עוד מאייר – ג’ורג’ האצ’ינסון. הוא הביא לנו, הקוראים, את הפגישה הראשונה בין דוקטור ווטסון להולמס:
כך מתאר ווטסון בספר את שרלוק הולמס:
באיור הזה הולמס נראה קצת כמו מנהל בית ספר. בכלל, אני לא מעריץ גדול של האצ’ינסון.
גם את הדמות הבאה של הולמס, שמביט על הטרייר המת, המבקרים לא אהבו ואמרו שהוא נראה פה כמו פקיד:
היו עוד שני מאיירים שנחשבו “קודמים”. במונח “קודמים”, משתמשים ההולמסיאנים למאיירים שקדמו לסידני פאג’ט, שנחשב ל”המאייר של שרלוק הולמס”. אחד מהם הוא ג’יימס גרייג, שאייר את אחת המהדורות של חקירה בשני:
והשני הוא צ’ארלס קר (Kerr), שאייר את הספר השני בסדרת שרלוק הולמס, “חותם הארבעה”.
קר היה דמות מעניינת, גם הוא, כמו אביו של קונן דויל, בילה זמן רב בבית חולים לחולי נפש ומת בגיל 48. בחייו הקצרים הוא היה מאייר מבוקש, ואייר בין השאר ספרים של ריידר הגרד ושל רוברט לואיס סטיבנסון. הנה איור שלו לשרלוק הולמס:
קר הוא הראשון שהעניק לשרלוק הולמס אף נשרי, על פי תיאורו של ווטסון, אבל מבקרים אמרו שהאף גדול מדי:
כשהתחיל קונן דויל, שאז כבר קנה לו פרסום, לפרסם את סיפורי הולמס בסטראנד, שכר כתב העת את המאייר סידני פאג’ט, כאן ברישום שלי:
היו שאמרו שפאג’ט הכניס מדמותו שלו בשרלוק הולמס, אבל הוא עצמו טען שצייר את הבלש לפי דמותו של אחיו, וולטר.
וולטר פאג’ט עצמו גם היה מאייר, וכשסידני מת, גם הוא בגיל צעיר כשהיה בן 48, וולטר החליף אותו. הנה אחד האיורים שלו:
הזיהוי הכמעט מוחלט של סידני פאג’ט עם שרלוק הולמס נובע גם בגלל שהוא אייר יותר איורים מכל מאייר אחר, בסך הכל 365. וגם בגלל שהוא היה זה שהמציא את הכובע הזה:
הכובע הזה לא היה קיים בשוק, ורק בגלל האיורים של פאג’ט אפשר היום לרכוש אותו כמעט בכל חנות בלונדון. פאג’ט הוסיף לבלש גם את הגלימה המפורסמת שלא מוזכרת בסיפורים.
כמאייר פאג’ט לא ייזכר (לפחות לא בזכרוני) כמישהו שחידש משהו, אבל היום אי אפשר לנתק אותו מההצלחה של אגדת שרלוק הולמס.
עם זאת, כשמדובר בדיוקנו של שרלוק הולמס, לא הדמות של פאג’ט היא זאת שעולה ברוחנו כשאנחנו חושבים על שרלוק הולמס.
פאג’ט, באיורים שלו, שינה מדי פעם את הפרצוף של הולמס, לפעמים אפילו בגלל הרושם שנוצר בטקסט בסיפור זה או אחר. כשהוא היה אמור, על פי יוצרו, להיות מאוהב, פאג’ט צייר אותו כך, עם אף די קטן ושיער שופע:
והנה לעומתו הפרצוף הפחות רומנטי הזה (למרות שהוא מתבונן בוורד) מתוך פרשת “ההסכם הימי”:
או ההולמס בדמותו של רווק שמביט בזלזול בווטסון, כשהלה מספר לו שהוא עומד להתחתן:
הנה אוסף של “פורטרטים” של שרלוק הולמס מהאיורים של פאג’ט, שבניגוד אלי רוב החוקרים האנגלים ממש מעריצים:
בניגוד ליחס האדיש שלי לאיורים של פאג’ט באופן כללי, את הבחירה שלו להעניק פנים רבות להולמס אני דווקא מאוד אוהב.
ואז הגיע המאייר, שלדעתי נתן לנו את הדמות ה”קלאסית” של הבלש. הוא היה אמריקאי ושמו פרדריק דור סטיל.
כשהסיפורים של שרלוק הולמס התחילו להתפרסם באמריקה בקוליירס הם שכרו את סטיל. סטיל הוא יליד 1873, צעיר מפאג’ט ב-13 שנה. הוא טען שהמודל שלו היה השחקן האמריקאי ויליאם ג’ילט.
אבל סטיל הקפיד, וזה חשוב מאוד, על האף הנשרי שהוא אחד הפרטים שווטסון מקפיד, כזכור, לכתוב בתיאור שלו, כמו גם ברישום שבו הוא צייר את השחקן ג’ילט:
האנגלים כנראה לא אהבו את זה לשרלוק הבריטי יהיה בעל חזות “מזרח תיכונית”. הייתי אומר שזאת הייתה מין ריאקציה למה שביירון סימל ואהב והאנגלים אז עדיין שנאו.
בשונה מפאג’ט, הולמס של סטיל כמעט לא השתנה מאיור לאיור, וברוב האיורים שרובם נעשו לעטיפה של הקוליירס, שרלוק הולמס היה כמעט לבד.
הנה אוסף שרלוק הולמסים של סטיל:
בטח הבחנתם שסטיל אהב מאוד את הפרופיל של הולמס – כפי שרוב מי שציירו את הרצל העדיפו את הפרופיל [אבנר כץ אמר פעם שלהרצל לא היה בכלל en face]. באיור היחיד מתוך 12 הדיוקנאות שלעיל, שבו הולמס מצויר מלפנים, קשה לזהות את הבלש האהוב.
היו כמובן מאיירים נוספים רבים שציירו את הולמס, אבל כאן התרכזתי באלה שאיירו את הסיפורים כאשר קונן דויל היה בחיים.
בשנת 1914 יצא לאור הספר “עמק הפחד”. האיורים שם היו של פרנק ויילס. הקוראים, שהיו רגילים לאיורים של פאג’ט, התמרמרו, אבל קונן דויל אמר: “לדעתי זה הכי קרוב לבלש שלי, יותר מאשר פאג’ט וסטיל”.
והנה עוד כמה מאיירים שהאיורים שלהם הופיעו בחייו של דויל.
זהו שרלוק של הווארד אלקוק:
וזה איור של אלפרד גילברט:
וזה של ג’וזף סימפסון:
ולסיום, כמה איורים שעשיתי לעטיפות שונות במהדורות עבריות. כך נראה סר ארתור קונן דויל ברישומים שלי:
מעניין לראות איך מאיירים שונים מטפלים בדמות. אני תוהה מה באמת היו ההעדפות של הסופר
שרלוק דומה ליוליוס קיסר