מדי פעם אני מרגיש צורך להזכיר למי שרואה את הרשומות שלי, שאני לא חוקר ובוודאי לא איש אקדמיה, והמטרה היחידה שלי היא לשתף את מי שמעוניין בדברים שאני אוהב.
הפעם ההסתייגות הזאת מתבקשת יותר מתמיד.
כמי שמתעניין בספרי הילדים האנגלים, עם דגש על המאיירים, הייתי סקרן לנסות ולהבין איך האנגלים – העם הכי מעשי, העם שנפוליון כינה אותו “עם של חנוונים” – הצליחו להביא, בעיקר במאה ה-19 ובסופה, בתקופה הוויקטוריאנית, שפע עצום של ספרי פנטזיה על פיות, שדונים, דרקונים ודברים כאלה.
כשדיקנס, תאקרי, וילקי קולינס, ג’ורג’ אליוט ודומיהם הובילו את הספרות באנגליה, היה ברור שמה שעניין אז את הקוראים היו נושאים חברתיים, מעמדות ופשיעה; וזה היה בזמן שהנס כריסטיאן אנדרסן, חברו הדני של דיקנס שהיה מבוגר ממנו בשבע שנים, כתב כבר הרבה פנטזיה; וגם בספרי הילדים הגרמנים והצרפתים, ואפילו אצל הרוסים, הפנטזיה חגגה.
הומור כן, מזה היה לאנגלים בשפע וזה התחיל מאה שנים קודם לכן, עם סמולט, סטרן, פופ וסוויפט. אבל פנטזיה לא הייתה סחורה מקובלת אז.
בניסיון שלי להבין איך הוואקום האנגלי שאב לתוכו את שפע הפנטזיה, אני יכול להצביע על כמה תופעות. הראשונה היא המהפכה התעשייתית, שמצד אחד הניבה את מרקס ו”הקפיטל”, ומצד שני הולידה תנועות ברוח של “חזרה לטבע”, שבאמנות התבטאה במה שקרו “הגוטיקה החדשה”.
ה”אוריינטליזם” שהגיע לאירופה, הביא לאנגלים את הפנטזיה המזרח-תיכונית, ולספרות את “אגדות אלף לילה ולילה”.
שכניהם האירים והסקוטים, שהגיעו באותה עת ללונדון שהייתה מרכז התרבות, הביאו איתם את היצורים האגדיים שהיו חלק מהתרבות שלהם – האֶלפים, הגובלינים, הפיות ושאר השדונים. וזה המקום להזכיר את מי שהייתה לו השפעה, אולי הרבה ביותר, על היוצרים, הסופרים והמאיירים, שנחשבים למחוללי הפנטזיה הוויקטוריאנית. מדובר בג’ורג’ מקדונלד, סופר ואיש דת ממוצא סקוטי.
לא הייתי אומר שהוא סופר עלוּם, אבל שמו פחות ידוע מכל מי שרואים עצמם תלמידיו ומעריציו: לואיס קרול, סי אס לואיס, טולקין, צ’סטרטון ואפילו מארק טוויין (היחסים בין מקדונלד ומארק טוויין מעניינים במיוחד וראויים לרשומה נפרדת).
מעניין להזכיר שמקדונלד, האבא של הפנטזיה בספרי הילדים האנגלים, היה איש דת (זוכרים שגם קרול היה כומר בהכשרתו?), והפנטזיה שלו הלכה מצוין עם אמונה ואפילו עם הטפה דתית.
מי שמתעניין בדמותו יפנה לרשת וימצא חומר רב.
לא קיימים יותר מדי תרגומים שלו לעברית. לא ממש בדקתי אבל בשנת 1965 ראה אור הספר הנסיכה והשדונים בתרגום מצוין של אוריאל אופק. גם מעבר לרוח הצפון והאישה החכמה יצאו בעברית.
(בהזדמנות אנסה לבחון ברשומה מיוחדת למה בחרו המתרגמים להחליף את שמות הגיבורים לשמות עבריים. למה למשל איריס עדיפה על איירין ומורדי עדיף על קארדי, כפי שעשה אוריאל אופק).
לא הרחקתי עד שייקספיר, שאצלו היו כמה התייחסויות לפנטזיה, בעיקר בחלום ליל קיץ, שעליו התנפלו חלק מהמאיירים שאספר עליהם בהמשך.
גם לאחווה הפרה-רפאליטית היה חלק באימוץ הפנטזיה. בהקשר הזה אזכיר גם את כריסטינה רוזטי.
אחותו של דנטה גבריאל רוזטי (שהיא עצמה לא הייתה חלק מהאחווה), שכתבה את יריד הגובלינים, ובכך נתנה אפשרות למאיירים מצוינים להתמודד עם פנטזיה. מדובר במאיירים כמו למשל לורנס הוסמן.
הוסמן היה אמן מעניין. בגיל 35 הוא החל להתעוור, עזב את הציור והפך למחזאי. כמחזאי הוא נחשב לפרובוקטור, שכן הוא העלה על הבמה דמויות תנ”כיות עם תכונות ארציות, וגם כמה מלכים אנגלים, מה שגרם מבוכה באנגליה וגרם בסופו של דבר לצ’מברליין לחוקק חוק שאסר להעלות על הבמה דמויות של מלכים בריטיים, אלא לאחר שעברו מאה שנה מיום מותם.
הנה עוד איור ליריד הגובלינים. הפעם זה תחריט שעשה ויליאם מוריס על פי רישום של אחיה של כריסטינה, דנטה גבריאל:
גם ארתור רקהאם, אחד מגדולי המאיירים של התקופה, אייר איורים ליריד הגובלינים:
והנה עוד כמה מבין הרבים שהתמודדו עם איור הספר הזה:
ג’ורג’ גרשינוביץ (George Gershinowitz)
מאייר נוסף ששיתף פעולה עם כריסטינה רוזטי הוא ארתור יוז.
וזה מחזיר אותנו לג’ורג’ מקדונלד, שבזכותו התפרסם יוז הנפלא.
יוז היה מאייר מוכשר ואדם אהוב על כל מי שהכיר אותו, למשל על לואיס קרול, שהיה מקורב אליו ולילדיו. אבל יוז היה צנוע וידע הכול חוץ מאשר להתפרנס בכבוד.
תמיד חשבתי שאם קרול היה מכיר אותו מוקדם יותר, הוא היה בוחר ביוז שיצייר את אליס בארץ הפלאות. מעניין איך זה היה נראה.
הנה כמה איורים של יוז לספר של ג’ורג’ מקדונלד פאנטאסטס. על הספר הזה אמר סי אס לואיס שהוא שינה את חייו (של לואיס, לא של מקדונלד).
אני חושב שהקומפוזיציות שלו הרבה יותר מעניינות מאשר אלו של טניאל, שהיה מבוגר ממנו ב-12 שנה ובעל פרסום רב יותר.
אם נתבונן באופן הביצוע שלו, כמו כאן למשל:
…נראה שמרווין פיק הנפלא במקוריותו הושפע ממנו:
יוז מתקשר אצלי לרשומה שהעליתי ב 28.9.18 על בתי הספר הפרטיים. האיורים שלו לתום בראון נחשבים עד היום לטובים מכל האיורים שנעשו לספר הקלאסי הזה.
בתרגום העברי שעשה אוריאל אופק לספר מעבר לרוח הצפון השאירו לשמחתי את האיורים המקוריים של יוז.
בפעם הראשונה שאני מרגיש השפעה ויקטוריאנית באיורים שלי זה בספר יוני והסוס של נורית זרחי. הנה שני איורים מתוכו:
אם מקדונלד הסקוטי הביא לאנגלים את הפנטזיה, הרי שבן גילו, המאייר האירי ריצ’רד דויל הביא לאיור הוויקטוריאני את השדונים הרבים מהאגדות האיריות. הנה דויל:
משפחת דויל הניבה יוצרים רבים, ביניהם סר ארתור קונאן דויל, בן אחיו של ריצ’רד ואביו של ארתור צ’רלס דויל. בעבר העליתי רשומה (אינה זמינה כרגע באתר) על ארתור צ’ארלס והנה שני איורים שלו כתזכורת:
ריצ’רד דויל נולד בלונדון והצטרף לפאנץ’ כמעט מיום היווסדו. הוא זה שצייר את הדמות הידועה:
בשבע השנים שעבד “דיקי” (זה היה הכינוי שלו) בפאנץ’, הוא עשה לעצמו שם של אחד מגדולי הקריקטוריסטים של התקופה. אבל בשנת 1850 הוא עזב את העיתון בכעס. הסיבה לכך הייתה קריקטורה מעליבה על האפיפיור שפורסמה במגזין, שבאופן כללי היה אנטי קתולי למדי. דויל היה קתולי אדוק. הוא כעס מאוד וכאמור עזב בשל כך.
ידידו תאקרי ניסה לשכנע אותו להישאר, אבל דויל, שהיה בחור די קפריזי, עזב ועבר לאייר ספרים, כולל את The Newcomes של תאקרי.
אחד הפרויקטים שהפכו אותו לגדול ציירי הפיות היה הספר של ויליאם אלינגהאם, סופר אירי שהיום מוכר בעיקר בזכות היומן שלו על תקופתו. אבל ספר השירים שלו פיות העמיד את דויל כאחד מגדולי מאיירי התקופה.
דויל עצמו פרסם ספר על פיות (In Fairyland), שראה אור ב 1870 וזכה להצלחה רבה.
על פי עדויות של מי שעבדו איתו, דויל לא תמיד עמד בהתחייבויות שלו. אחד המו”לים שלו סיפר שפעם דויל כתב לו: “אני לא מסוגל לסיים את מה שהבטחתי כי נגמרו לי העפרונות.”
ואסיים בעוד מאיירת אחת, גם היא סקוטית, שנשבתה ברעיונות של הפרה-רפאליטים. שמה אלינור ויר בויל.
בויל הייתה נצר למשפחת אצולה, וכשבגרה הגיעה ללונדון והתחתנה עם הכומר של המלכה ויקטוריה.
היא התפרסמה כשציירה איורים לאגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן, ועד היום היא נחשבת למאיירת הבריטית החשובה ביותר שאיירה את אנדרסן.
הספר הידוע ביותר שאיירה היה היפה והחיה:
בקרוב אעלה כאן רשומה שתעסוק במאיירים שאיירו את היפה והחיה. בעיני זאת אפשרות מעניינת, כמעט יחידה במינה, לבדוק איך מאיירים מתמודדים עם כיעור ואולי אפילו דחייה, בעלילה שבה הדמות הזאת מרכזית, אבל בטקסט אין תיאור שלה.
*********
לא כתבתי כאן על השפעת האימפריאליזם שהביא אגדות רחוקות, ועוד על הרבה דברים שאני לא מבין בהם. תוכלו למצוא עניין בעוד כמה מאיירים שעסקו בפנטזיה בתקופה ההיא ולא נכנסו לרשומה:
יופי שביופי של מאמר ! שוב ושוב, דני מרחיב אופקים ומהנה.
ואפרופו גובלינים: אלה שארי בשר של הקובולדים מהפולקלור הגרמני-נורדי. המקור האטימולוגי של שניהם זהה (חצופים, חסרי בושה). גם הגובלינים וגם הקובולדים יכולים להיות נבזים אבל לפעמים, אם בא להם, גם עוזרים, למשל בנפחיות וסדנאות. הקובולדים שוכנים בדרך כלל במכרות ועל שמם המתכת קובלט, וגם מוצרים (כמו שואבי אבק קובולד). האיורים המתארים אותם מזכירים ללא ספק את איורי הגובלינים.
תודה רבה, ישראל שֶׁק (איסי)
מעניין שהיתה אז גם ספרות למבוגרים שעסקה בשילוב של מציאות ופנטזיה. למשל: Green Mansions של W.H. Hudson
או The Water-babies של Charles Kingsley (זה למעשה היה ספר ילדים)
או The Maker of Heavenly Trousers של Daniele Varè
בספרים האלה ובעוד כמה, היה ביסוד הפנטזיה משהו אפל. מאיים.
באיור הראשון ברשימה, זה שמופיע אחרי הפתיח בגוונים של צהוב עם פרצופים של בחורות ועננים יש דמות של כהן דת מהמזרח הקדום עומדת ומניפה ידיים למעלה. בדיוק “משה” של אבל פן.
המון מוכשרים הכרת לנו פה, איורים נפלאים. מצא חן בעני מרוץ החלזונות של דויל.
ב”היפה והחיה” אף פעם החיה לא מכוערת, היא מקסימום קצת מפחידה.
תודה רבה כרגיל.
מנדלסון [הפילוסוף] היה גיבן , ופעם כשאמר שכל מה שאלוהים עשה הוא עשה יפה,
מישהו שאל אותו: גם אתה יפה?
אז הוא השיב כגיבן אני עשוי יפה…
בקרוב מאד אעלה רשימה על היפה והחיה
תודה אפרת