שלוש מאיירות אנגליות

הסיבה לרשומה הזאת היא שגיליתי בביקור האחרון שלי בספריה הבריטית שהוצאת תמז אנד הדסון (זאת עם הדגים) מוציאה סדרה של ספרים על מאיירים.

היועץ של הסדרה הוא המאייר הנפלא קוונטין בלייק:

עורכת את הסדרה קלאודיה זף. בינתיים יצאו שני ספרים, אחד על פוזי סימונדס ואחד על לודוויג במלמנס (האיש שיצר את מדלן).

רכשתי את הספר על עבודותיה של פוזי סימונדס.

באיורים שלה התאהבתי עוד כשרכשתי את הספר מתילדה:

וגם דרך הספר של כתבי הילר בלוק, שיצא בהוצאת פוליו:

ואז נזכרתי בתערוכה נודדת של מאיירים אנגלים, שהוצגה בארץ בספריה בכפר סבא, ובספר הזה שליווה את התערוכה:

מתוך הספר הזה, הנה שלושה קטעים של מאיירות שמספרות על עצמן, בצירוף איורים שלהן.

ואפתח בפוזי סימונדס:

גדלתי בצל ספריה ענקית מלאה בכרכים של פאנץ' מהשנים 1900 עד 1930. היו בה גם שנתונים של הקריקטוריסט ג'יילס ואוספים של ציורים של פונט ורונלד סירל, שהייתי קוראת בשקיקה. כך שלציורים שציירתי בילדות היו תמיד כותרות וטקסטים, והם כך מאז בעצם. אני מאוד אוהבת את השילוב בין מילים לציור, הדרך שבה הם יכולים להשלים או להאיר אחד את השני.

למדתי אמנות במשך תקופה קצרה ואז עברתי ללמוד עיצוב גרפי, ובעיקר קורסים בטיפוגרפיה, שהיו מאוד יעילים ללימוד כתיבה ביד. אחרי ביה"ס לאמנות התחלתי לצייר לעיתונים – לעתים רחוקות ובהתחלה רק כממלאת חוסרים, ואחרי שנה או שנתיים התחלתי לצייר קריקטורות ואיורים באופן יותר קבוע בעיתונים שונים. לפני שהיה לי טור שבועי בגארדיאן הייתי מעין "כלבויניקית" של דפי המאמרים שלהם, מאיירת לכל מיני מאמרים. הם היו מצלצלים ושואלים: "יש חלל בגודל כזה, את יכולה למלא אותו עד השעה חמש?" לפעמים החלל היה ממש קטן ולפעמים ברוחב שישה טורים. בגלל לחץ הזמן הייתי צריכה לצייר מהר, אין זמן להקדיש מחשבה, ולהשתמש בקו מודגש מאוד, כי באותם ימים איכות הדפוס הייתה נוראית. השתמשתי בטוש או בציפורן רחבה. בשנים האחרונות ההדפסים של העותקים נהיו הרבה יותר טובים. כשציירתי את ג'מה בובארי יכולתי כבר להשתמש בעט דק, בעיפרון צבעוני וגם בגווני אפור.

בדרך כלל אני מציירת ביד ימין, למרות שאני גם ימנית וגם שמאלית. ביד שמאל הסגנון שלי משוחרר יותר, זאת היד שעושה דברים פרקטיים, כמו גזירה וחידוד עפרונות. ציור עבור עיתונים היה בדרך כלל בשחור-לבן. איור לספר ילדים היה ההזדמנות הראשונה שלי לעבוד בצבע. והיה לי קשה – יש כל כך הרבה צבעים, יותר מדי בחירה. לא היה לי קשה לעבור מכתיבה למבוגרים לכתיבה לילדים.

אני מציירת הרבה, הרבה דודלס, אבל אני לא יוצאת לרחוב לצייר כי אנשים תמיד רוצים לראות מה את עושה. במקום זה אני מסתובבת ומביטה באנשים. אני מאוד חטטנית, אז אני מסתכלת טוב טוב על כל דבר שתופס לי את העין – נעליים של מישהו, או גבות. ואז אני חוזרת הביתה ומציירת את זה.

הנה כמה עבודות של סימונדס:

 

שרה פאנלי

כילדה תמיד ציירתי, תמיד עשיתי ספרים קטנים. ידעתי שאני רוצה להיות מאיירת. עם אימא שהייתה הסטוריונית  של אמנות ואבא שלימד היסטוריה של ארכיטקטורה, גדלתי מוקפת בספרים לא רגילים, אבל אהבתי את העבודה של מאיאקובסקי, ליסיצקי, קורט שוויטרס והבאוהאוס.

באתי ללמוד בלונדון כי הרגשתי שבתי הספר לאמנות פה יאפשרו לי להתמקד בגישה אישית וניסיונית, שאני לא חושבת שהייתה מתאפשרת לי בבית באיטליה.

פיתחתי עניין בקולאז', גם כדי להתרחק מהצבעים השטוחים שבהם השתמשתי בקורסים של ה-BA וגם בגלל הכמות העצומה של הפיצ'יפקעס שאספתי. כשאני עושה איור של קולאז' אני מתחילה בציור הקומפוזיציה, ה- layout. אחר כך אני משחקת עם זה, שוזרת את הנרטיב עם כל החומרים השונים שבהם אני משתמשת. למשל חתיכת נייר, משהו שכבר יש לו סיפור משלו עם כתמים מוזרים; עטיפה של סוכריה; חתיכת נייר עם כתב היד של סבתא שלי- רשימת קניות, למשל. כתב יד בהקשר לא צפוי הוא מאוד מעורר רגשות. כל מיני התייחסויות, דברים בעלי חלוף, דברים שיזמינו אותך להתבוננות נוספת. אני גם אוהבת להשתעשע עם טיפוגרפיה וליצור פונטים משלי. יותר מדי מעצבים מסתמכים על המחשב בעניין הזה.

אני מציירת הרבה מהמציאות. אני אוהבת לנסוע לעיר אחרת כמו ברצלונה, ושם אני חוקרת את המקום ומבקרת במוזיאונים. יש איתי פנקס סקיצות, שבו אני רושמת ושומרת כל מיני רעיונות עד שאזדקק להם. אני גם נהנית מהדפסה, במיוחדetching, , ולפעמים אני גוזרת הדפסים ומשתמשת בהם בקולאז'ים שלי. יש אנשים שחשבו שיש דימויים ב"זה הזמן לחלום" ( It’s Dreamtime)  שנעשו במחשב – אבל הם לא, הם פוטוגרמות. אני יוצרת את הטקסטורות השונות על ידי פיזור חומרים שונים על פני השטח – סוכר, עדשים או ספגטי. ואורז. אורז הוא מאוד טוב למטרה הזאת.

הנה כמה עבודות של פאנלי

שרלוט ווקי

תמיד ציירתי, מגיל צעיר, אבל לא למדתי בבית ספר לאמנות. גם בגלל שההורים שלי לא רצו, נראה לי שגם בגלל חוסר בטחון עצמי. הלכתי לכמה שיעורי אמנות, אבל כל הזמן הייתי מודאגת כי כל האחרים היו כל כך טובים. זאת הייתה דאגה איומה. הרגשתי שבבית ספר לאמנות הייתי עשויה להיות עצורה מדי מכדי לעשות משהו. במקום זה עשיתי תואר בהיסטוריה של האמנות. אבל תמיד רציתי להיות מאיירת. אני זוכרת שכשהייתי בת חמש חבר של המשפחה הגיע אלינו הביתה והוא היה מאייר. אני לא יודעת מי זה היה אבל זה מאוד הרשים אותי כשהוא שאל, "מה לצייר לך? אני אצייר כל מה שתרצי". אני חושבת שפשוט אהבתי את הרעיון שאפשר לצייר כל דבר. זאת הייתה ממש השראה.

אני לא משתמשת בעיפרון כהכנה לציור, אני מציירת בדיו שוב ושוב ושוב, דודל דודל דודל – עד שפתאום הכול נראה נכון ואני חושבת, "אה, ככה זה צריך להיות!" אז זה נעשה מקושקש קצת על הנייר. וזה מתפתח ככל שאני מתקדמת. אבל אני מתחילה להתעניין במשמעת.

אם יש משהו בסיפור שיהיה עלי לצייר שוב ושוב, כמו הילד המדלג ב "אלסי פידוק", אני מציירת את זה מהחיים כל כך הרבה פעמים, עד שזה נהפך לטבע שני. למזלי הבן שלי ויליאם, שהיה אז בגיל המתאים, היה מדלג במשך שעות כשציירתי את זה.

תמיד חשבתי שהעבודות של ארדיזונה הם מקור נפלא להשראה, וגם הושפעתי מאוד מציורים ותחריטים של אמנים מהמאה ה-18. אני אוהבת את הדרך שבה הם פיתחו סוג של קצרנות גראפית בעיקר כשציירו עצים. והדרך שבה אני מציירת עיניים, עם נקודות קטנות, זה משהו שקיבלתי כשקראתי על הפסל ברניני. מסתבר שכאשר הוא היה מפסל דיוקן  הוא גילה שנקודות זעירות שסימן על השיש כדי לסמן את מיקום העיניים מעניקות מיד אופי ליצירה. אז ניסיתי את זה על נייר וזה עובד מצויין – אז גם זה סוג של קצרנות. וזה פתרון מאוד יעיל, מפני שגיליתי שאם אתה מצייר עיניים בפרטי פרטים, כל הציור נהיה נוקשה, יותר מדי מקובע. אין מקום לדמיון של המתבונן.

הנה כמה עבודות של ווקי: