מי מפחד מקריקט?

פעם פנו אליי שאכתוב ביקורת על ספר שעסק באליס של לואיס קרול. הספר תורגם על ידי איש ידוע, וקראתי שם שהילדות הקטנות בנות משפחת לידל, אליס ואחיותיה, שיחקו מתחת לחלון של לואיס קרול בקריקט. לא רציתי להלבין את פניו של המתרגם והעדפתי לא לכתוב את הביקורת. וזה כי הילדות שיחקו בקרוקט. ההבדל בין קרוקט לקריקט הוא כמו ההבדל בין גוזל של סנונית למתאבק סומו.

כבר מזמן רציתי להעלות רשומה שתעסוק בקריקט, אבל הייתה בחיי תקופה שחשבתי שאסור לכתוב על משהו שאתה לא מבין בו דבר. היום בגילי אני עושה את זה בתענוג גדול.

בספר כיצד להיות זר כתב ג'ורג' מיקש את המשפט הבא: באירופה חושבים שהחיים זה משחק. באנגליה חושבים שקריקט זה משחק.

מכיוון שבביקור האחרון שלי בלונדון זכיתי לראות את אנגליה זוכה באליפות העולם במשחק הזה אחרי שנים רבות, ולמרות שכבר מזמן שכחתי את המעט שידעתי על חוקי הקריקט, הייתי מרותק למשחק (בטלוויזיה, לא במגרש), ואז חשבתי לשתף אתכם בטירוף הבריטי הזה.

אם מישהו מכם חושב שאני מתכוון להסביר מה זה קריקט ומתכוון להפסיק לקרוא כאן, אז לא! הרשומה היא על שיגעון בריטי, ובעיקר על האיש הזה, ויליאם ראשטון:

וגם על האיש הזה, תומס לורד:

ידוענים אנגלים רבים, ביניהם פוליטיקאים וסופרים רבים, שיחקו קריקט. אין מישהו שמשחק או אוהב קריקט שהוא לא "משוגע לקריקט". באמירות השנונות שידוענים אמרו על המשחק יש חלק שמשווה את ההנאה ממנו להנאה ממין. ואני מניח שאתם מנחשים מה נמצא במקום הראשון. ולא פחות מזה תשמעו או תקראו על הקשר עם אלוהים, גן עדן ומלאכים. ובהמשך תראו איך אלוהים המציא את הדבר הנפלא הזה…

לאנגלים אין ספק שהקריקט קשור, אם לא להתעלות שמימית, אז לפחות להנאה רוחנית. (מה הם עושים שם המלאכים לכל הרוחות, אם הם לא משחקים קריקט?)

יש גם מי שמעיזים ללעוג לזה, כמו למשל לורד סטורמונט מאנקרופט, שאמר: הקריקט הומצא כדי שהאנגלים, שהם אנשים חסרי רוחניות, יהיה להם מושג מסוים מה זה נצח.

דניס נורדן, יהודי נחמד שהיה סופר ומגיש טלוויזיה אהוב, אמר שלאוהב הקריקט, אוקטובר הוא חודש מוזר. זה החודש שבו הוא מגלה שאשתו עזבה אותו במאי. תאמינו לי שזה תואם לגמרי את עונת המשחקים.

בלונדון יש המון מגרשי קריקט, אבל שניים הם הידועים ביותר. בדרום – "אובל", ובצפון, בשכונת סנט ג'ונס ווד, עומד המקדש העולמי לספורט הזה – "לורדס".

השם לא מגיע מזה שמדובר בספורט של אצילים, אלא משמו של מי שהקים אותו, תומס לורד, שכבר בשנת 1814 הקים מגרש קריקט אבל נאלץ להעביר אותו פעמיים מסיבות מוניציפליות.

תומס לורד היה איש יורקשייר שניסה כוחו בעסקים שונים. כאן הוא בקריקטורה של ראשטון:

הוא הגיע ללונדון והפך לסוחר יין ושיחק קריקט במועדון של איזלינגטון.

לקריקט לא היו חוקים מחייבים, ובכל מקום שיחקו אותו אחרת.

ואז פנו אליו הרוזן מווינצ'לסי והדוכס מריצ'מונד, שיקים מגרש לקבוצה שהם מימנו ותמכו בה. הוא שכר שדה באזור של מרילבון, בערך איפה שהיום נמצא רחוב הארלי (הרחוב של הרופאים) ובסופו של דבר המגרש "לורדס" הראשון הוקם במקום שבו נמצאת היום כיכר דורסט. וכך הפכה שכונת מרילבון למרכז הקריקט שבו נקבעו החוקים. אתם מתארים לעצמכם ששכונת ומבלי למשל הייתה מתעקשת להמציא חוקים לכדורגל?

כל זה קרה לפני 200 שנה. לציון יובל ה-200 הוציא ויליאם ראשטון את הספר הזה, אותו הוא כתב ואייר:

ויליאם ראשטון, שהיה גם שחקן קריקט, הוא אחד מאנשי ההומור המעניינים שחיו באנגליה בסוף המאה ה-20.

בהזדמנות אעלה רשומה מיוחדת על האיש הזה, שהיה קריקטוריסט, סופר, שחקן ומה שאתם רוצים. ראשטון מת בשנת 1996 כשהיה בן 59 בלבד. באנגליה זוכרים אותו בגעגועים, בין השאר כמי שהיה אחד המייסדים של כתב העת פרייבט איי. זה היה השער של הפרייבט איי ביום שראשטון מת:

ברשומה הזאת אתייחס לדמותו בעיקר כשחקן קריקט וכמחבר הספר שלעיל, מרילבון נגד שאר העולם.

הנה כך מתאר ראשטון בפתח הספר איך אלוהים המציא את הקריקט.

*מזכיר לכם ש"קריקט" באנגלית = צרצר, ו"גראסהופר"= חרגול.

**תרגמה: ענת פוֹקס. ואני ביצעתי קצת שינויים בטקסט.

"הי אלוהים", אמרה רוח הקודש, כשנכנסה בעליזות דרך החלון הצרפתי, ראשה ושלושה מחבטי טניס היו תחובים מתחת לזרועה, "מה אתה עושה?"

"עסוק קצת בבריאה, כרגיל", ענה אלוהים. "ואת?"

"אני חושבת שמיציתי את העניין הזה של הטניס", אמרה הרוח ושמה את המחבטים במתקן הזה שהיה עשוי מרגל של ממותה.

"כן, זה משחק רכרוכי", אמר אלוהים. "משחק של בנות. כדור רך לפה וכדור רך לשם. אבל הנה, אם את רוצה, ממש כעת בראתי את המשחק של העתיד", אמר, והניף משהו עגול מעור אדום. "זה טוב מדי בשביל המנזרים, אז שהנזירים ימשיכו לשחק טניס וגולף, ושידפקו את השכן וישחקו כדורגל. אלה משחקים בשבילם. את המשחק החדש שהמצאתי אני מעניק לחילונים".

"מה כל כך טוב במשחק הזה?" שאלה הרוח בעצבנות.

"ובכן", אמר אלוהים, "קודם כל זה הרבה יותר ארוך ויש בו הפסקות נחמדות לארוחת צהריים ולתה. את לא יכולה לאכול צהריים ולשתות תה בכדורגל, נכון? יש לנו גם כדור קשה. הנה, תפסי!"

ואלוהים זרק לעברה את הכדור העגול והאדום.

היא ניסתה לתפוש ופלטה צווחת כאב. "זה מה שבראת?"

אלוהים היה נבוך. השיעול שתקף אותו כיבה כמה עננים, והוא חשב על מה שברא. "למה בראתי את הטבק? יכולתי במקום זה לברוא תרופה לסרטן…"

הרוח הקדושה, שעדיין עסקה בשיכוך הכאב באצבעותיה, שאלה: "מותר לי לשאול איפה אתה מתכוון למקם את המשחק החדש שלך?"

"במקום ממש מיוחד", הרעים אלוהים. "תני לי את ה A-Z ואני אפתח אותו באקראיות ואנעץ סיכה, כמו שהסתומים האלה עושים בספר הספרים כשהם מחפשים ניחוש לסוס שיזכה במירוץ".

"אתה מתכוון לספר חיי הספורט בכפר? שאלה הרוח.

"אני מתכוון לתנ"ך, מטומטמת". ואז עצם את עיני התכלת שלו ושם את האצבע על אחד הדפים שפתח באקראי.

"מרי.. לה..בון..", אמר אלוהים לאט (גם כי הוא שכח את המשקפיים שלו וגם כי הוא לא היה בטוח איך בדיוק אומרים את זה).

"אה", אמרה הרוח. "מרילבון, זה המקום הזה שמלא רופאים והם מכירים כל מחלה אפריקאית נדירה".

"עדיין לא. זה יקרה בעתיד", ניבא אלוהים, "כשנצטרך את הרופאים". והוא התחיל לחשוב מי זה או מה זה "מרילבון". "זהו", הוא החליט. "מרילבון. שם אני ממקם את המשחק הזה, ואז יהיה אפשר לקרוא לזה סנט מרילבון. אני חושב שזה מגיע להם".

"במקומך", אמרה הרוח, "הייתי שמה את זה באיזה מקום בצפון אנגליה. נראה לי שזה יותר מתאים להם".

"לא, לא!" אמר אלוהים. "דווקא בלונדון, רק צריך קצת דשא בגודל סביר ובצורת פסים, נשים שם אוהל ודוכנים גדולים, השחקנים יהיו לבושים בלבן והמשחק יימשך כמה ימים, ובסוף ברוב המקרים לא תהיה תוצאה ברורה".

הרוח הקדושה צחקה בקול: "אתה מתלוצץ!"

"איזה מתלוצץ", אמר הכל יכול. "מעולם לא הייתי רציני יותר". מה שבאמת היה נכון. "את כל מה שבראתי, בראתי עם קצת אירוניה".

"ויש לך שם למשחק הזה?"

ובדיוק אז, ממש לא במקרה, כמו הכול בימי הבריאה, נשמע איזה צרצור רועש ליד אחד החלונות. זה היה אחד היצורים שכבר נבראו.

"או, 'חרגול," אמר אלוהים. "זה יהיה שם המשחק. נקרא לו גראסהופר, ולמקום שבו ישחקו נקרא כמובן God’s"

וזה כמעט מה שקרה…

(אני מניח ששמתם לב למשחק המילים בין גודס ללורדס, שהוא משחק נאה ממש כמו הקריקט).

הנה האיור של ויליאם ראשטון שמופיע בספר ליד הסיפור הזה:

אנשי רוח, מדינאים ושאר ידוענים אהבו תמיד את המשחק הזה, גם כצופים וגם כשחקנים. התופעה הזאת מעניינת, שכן היא שונה ממה שקורה בכדורגל או בראגבי למשל (אני זוכר שדי הופתעתי כשקראתי שאוליבר קרומוול שיחק כדורגל באוניברסיטה).

הנה רשימה של שישה סופרים וסופרת אחת ששיחקו קריקט.

את הרשימה עיטרתי באיורים מתוך הספר של ראשטון. האיורים אינם קשורים לדמויות.

ביירון –

למרות שהיה קצת צולע, ביירון עסק בסוגי ספורט שונים. הוא לא היה קריקטיר מצטיין, אבל בכל זאת השתתף בנבחרת הארו ששיחקה נגד איטון במשחק ההיסטורי בלורדס, משחק שפתח את ההיסטוריה של המשחקים בין שני בתי הספר האלו.

וירג'יניה וולף –

היא מספרת בזיכרונותיה שאחותה ונסה והיא היו "טום בויז", ויחד עם אחיהן אדריאן הן אהבו לשחק וגם לעודד את הגברים. היום יש באנגליה קבוצות רבות של נשים שמשחקות קריקט, אבל עדיין זה נחשב "ספורט של גברים".

ארתור קונאן דויל –

מכל הסופרים, קונאן דויל הוא גדול שחקני הקריקט. הוא שיחק במועדון מרילבון האגדי, ובימיו היה אחד החובטים הטובים. ב-1905 ייסד את מועדון הקריקט של הסופרים והיה הקפטן שלו. השיגעון של קונאן דויל לקריקט גלש לספרים שלו, ומישהו בדק ומצא ש-249 מהדמויות בסיפורי שרלוק הולמס נקראות על שמם של שחקני קריקט.

א.א. מילן –

גם מילן היה שחקן קריקט נלהב, ולא פחות מזה צופה נלהב. הנה מה שכתב על חוויותיו כצופה בלורדס: המושבים בלורדס הם ממש קשים. הדיילי טלגראף, לאחר שקיפלת אותו פעמיים ושמת אותו תחתיך, יביא את הנחמה שספרות טובה תמיד מביאה.

ג.מ. בארי –

גם היוצר של פיטר פאן היה קריקטיר נלהב. הוא השתתף בקבוצת הסופרים שבה שיחקו פרט לקונאן דויל גם קיפלינג, ה.ג'. ולס, וודהאוז, ג'רום ק. ג'רום ואפילו טניסון. הוא אפילו כתב ספרון על הקבוצה הזאת:

וודהאוס –

היה ממש משוגע לקריקט, ואחת הדמויות האהובות שלו, רג'ינלד ג'יבס, נקרא על שם פרסי ג'יבס, שחקן מווריקשר שנהרג במלחמת העולם השנייה.

יש לו כמה סיפורים על קריקט שנאספו בספר At The Wicket.

הרולד פינטר –

זוכה פרס הנובל היה ממש אובססיבי לקריקט. כשפונה מלונדון בתקופת הבליץ הוא לקח איתו את המחבט שלו. הוא זה שאמר: אני נוטה לחשוב שקריקט הוא הדבר הגדול ביותר שאלוהים יצר על פני האדמה.